הפלאפון הסלולארי היה דביק מהזיעה של האוזן שהוצמדה אליו 47:52 דקות ברציפות. 47:52 דקות של הקשבה למי שהייתה גרם השמיים החשוב ביותר במערכת השמש שלך בכל השנים האחרונות.
"אתה אוהב להטיח בי דברים"
"אני חושב שכבר עברנו את השלב, חמודה"
"תמיד הייתי מטח חולף בחיים שלך. כמו שבר ענן שלקח עמו אפיזודה של גשם מרענן"
"ברד אולי. יודעת מה? לא ברד. את היית מטח אסטרואידים."
"אתה לא אהבת אותי אף פעם"
"את צודקת, את לא מטח אסטרואידים. היית מתה להיות. את משתוקקת להיות הכוכב שביט שלי"
"לסמן לך את הדרך"
"לסמן אותך. אולי היה מתאים לך יותר להיות כוכב נופל. ולו רק כי יכולנו להצליח ביחד וזה כשל בכל זאת- אבל גם זה, רק למראית עין..."
"אתה נורא."
"למה את אומרת את זה? את ההפך הגמור ממטח האסטרואידים. הרי זה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. מה הפשר של כל השרוטות שאני משוטט אתן אחרת?"
"אין להן פשר. אתה איש טיפש וותרן שבורח ממה שהוא צריך אל מה שהוא רוצה. "
"אז את חור שחור"
...
החור השחור הזה נולד ביהודה ושומרון. חבל הארץ שסד"כ של 8 חטיבות צה"ליות ואחרות אוחזות בו, וזה מבלי להכנס לסמנטיקה
הפוליטית המטופשת וחסרת המשמעות של מכבסות מילים. וכשאמרו לה שהיא חור, היא תמיד זכרה את האזיקונים. כיסוי הראש. את התנוחה הלא נוחה. את האכפתיות העמוקה שבשלוש אזיקונים על פני אחד. את הפלאפון הסלולארי. איזו אכפתיות זו הייתה. הוא יכול היה להשפיל אותה לעפר ולקנות אותה במחוות הקטנות. נשיקה על המצח לפני. לטיפה קלה ורגעית, כזאת שבקושי קיימת, שמקדימה סתירה שמצלצלת בחדר שעות אחרי שהיא ניתנת. וכך, כמו עצור פלסטיני שאוזקים בשלוש אזיקונים במקום אחד ככה גם היא.
בין הדברים שצריך לדאוג להם כשמכניסים מישהו למעצר הוא טופס בדיקה רפואית. וכמו בכל מקום מתוקן צריך שהמנוול יחתום עליו גם. ואת זה אי אפשר לעשות בידיים אזוקות. ולכן תמיד צריך לפתוח את האזיקון ואז לשים אחד נוסף בתום הבדיקה. לכן, מה שמאוד מעשי הוא לקשור אזיקון לא מאוד מהודק על כל יד ולחבר את שניהם באזיקון שלישי. ממש כמו רצועות קשירה בדסמיות גרסת השטחים.
אז יש כאלו שעושים את זה בשביל הפרקטיות ויש כאלו שעושים את זה מהתחשבות. שלא להדק את האזיקון חזק סתם ולעצור את הדם. יש מי שיסתתרו מאחורי ההומניות כדי להצדיק את הפראקטיות ויש מי שיעשו בדיוק ההפך: יסתתרו מאוחרי הפראקטיות להסתיר את ההומאניות. אני הייתי מהסוג השני, שמסתיר האנושיות מאחורי פראקטיות.
וכך גם איתה. הייתי מהדק אזיקונים בעדינות על 2 הקרסולים ומפרקי הידיים שלה ומחבר אותם באזיקון שלישי ככה שהיא הייתה עם הידיים כמעט צמודות לרצפה וכל החורים שלה בגובה המותניים שלו כשהוא יושב.
על פניו, בשם הפראקטיות. שיהיה יותר קל לקשור בהמשך למקומות אחרים. בפועל - התחשבות מודחקת. מתחשב או פראקטי, זה היה ארוך מאוד, משפיל ולא נוח. בהתחלה הוא פשוט ציווה עליה להסתובב ככה בחדר. הוא ישב על המיטה והסתכל. עם הראש מושפל לרצפה והידיים הקשורות לרגליים פוסעת בצעדים מגושמים לדלת. משם הוא קם לכיוון סל הכביסה.ופסע לכיוונה 3 צעדים ונתן דחיפה קטנה עם הנעל הגבוהה על התחת החשוף שהפילה אותה עם הפרצוף לסל כביסה המלוכלכת שלהם. התחתונים שלה והגרביים שלו. והחורים שלה פעורים מולו והיא כמו קוראת את מחשבותיו ומפשקת את רגליה בבקשה. צועקת בלי קול שימלא אותה. שימלא את היעוד שלה, של החורים שלה. של החור שהיא. הוא מתקרב אליה בלי לגעת. היא ידעה שאסור לה לזוז מילימטר לא במקום. שאם היא תגע אז הכל יחדול. הקסם יפוג. היא תהפך בין רגע לאישה רגילה. עם זוגיות רגילה. כזו שמכינה קפה לבן זוגה במרמור ולא ברטט. כזו שנפרדים ממנה בבוקר ופוגשים בה בערב בעוד בכל משך היום היא נעדרת. הם היו כבר בשלב של הקשר של אחרי החינוך. האילוף. ההצלפות. ההתניות. היא ידעה בדיוק מה הוא מצפה ממנה. אם ירצה הוא ימלא אותה ואם לא, תלך לישון מתוסכלת מינית ומסופקת רגשית. כחור. כחור הגאה שהוא עשה אותה.
היא לא הצליחה לקום במשך כמה דקות והתפתלה שם בתנוחות מעוררות רחמים. תוך כדי הניסיונות הנואשים של לקום ולמצוא אחיזה היא שמעה את פסיעותיו המתרחקות והדלת הנסגרת. סיבוב הצילינדר ונקישת הבריח על הברזל תמיד הלחיצו אותה. בסופו של דבר, כשמצאה אחיזה והתייצבה, היא עמדה קשורה בתנוחה לא נוחה בחדר נעול. על ראשה כיסוי שחור אלסטי שהצמיד את הפלאפון הסלולארי לאוזן שלה. השרירים שלה היו גמורים. מזל שהיא הייתה ספורטאית, אחרת היא פשוט לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מכמה דקות ככה, בטח שלא 47 דקות ו52 שניות. כמו נצח, נקודת הסינגלריות של חור שחור.
...
"את גם לא חור שחור. את יודעת טוב מאוד מי הייתה חור שחור עבורי. לכל אחד ואחת יש חורים שחורים בחיים. אנשים שככול שאנחנו מתקרבים אליהם ככה מושכים אותנו יותר, הורסים, מעוותים את תחושת הזמן וקורעים את הגוף שלנו לגזרים"
"אתה השמש שלי"
"לא אני לא. אבל אני יודע בדיוק מה את. את הירח שלי. אהבה שלי. גאות ושפל."
...
כשהוא נתן לה אור ירוק להתחכך בפינה של המיטה ולגמור הוא היה בדיוק בחדר המדרגות. הוא הלך לקיוסק הקרוב וקנה להם טים טם לבוקר. הוא ידע שלא ייקח לה הרבה. כשהוא נכנס לחדר עם ארוחת הערב היא המתינה זרוקה על פינת המיטה המוכתמת. הוא שחרר אותה והסיר את הכיסוי מפניה תוך שהוא מנגב את אוזנה שהזיעה מהקרינה של המכשיר. הוא לקח אותה על זרועותיו למטבח כי היא לא יכלה ללכת מרוב שהשרירים שלה כאבו, ושם הם סיימו את הערב מחובקים ומבטים מהורהרים אל הירח.