וזה סוד המשיכה שלי לזה: לקום לתחייה. כשהן על הרצפה, אני מתרומם. כשהן תלותיות, אני מתנשא השמימה ולוקח אותן אתי. תלויות. ואז, אני עוזב. וכל זאת, רק כדי לצלול ולתפוס אותן רגע לפני שהן מתרסקות אל הקרקע. כמו כדור פורח אני עולה למעלה, כל פעם יותר גבוה. כל פעם הן מחזיקות חזק יותר וכל פעם אני מנער אותן חזק יותר ממני. לא יודע מה יש בי שהן בכלל מחזיקות אבל זו הבחירה שלהן להחזיק, וזו הבחירה שלהן לעזוב. מה שכן, בסוף אני תמיד מנצח, הן תמיד נופלות, ואני לרוב תופס. עד שלא.
ואז, ברגע השחרור, מתחיל החלק המפחיד וזה שהן מתרחקות וקטנות. התאוצה מרחיקה אותן ממך בקצב מתגבר אל הקרקע ואתה צונח לך בקצב אחיד. נזכר בינתיים ברגעים היפים שלכם, שתמיד יש מהם בשפע. כל פינת רחוב מזכירה, כל משפט בסדרה סוג ז' מחזיר אותך. ואז טראח. נפילה ושבירה. בכי. עצמות מרוסקות. הכל אבוד פרט לעמוד שדרה שלהן. באורח פלא הוא תמיד שורד - כי עם כל הטרמינולוגיה המחרמנת הזו שתמיד נחמד להגיד בשעת מעשה, אני לא לוקח לחיקי סמרטוטים לעולם.
ואתה, רוכן מעליה כמו שילוב של פראמדיק מאוהב עם צייר מלא בזעם, ניגש לשם. מנגב לה את הדמעות. מנשק לה את קורי הדם שנתוו על פניה, פורם אותם בעט הנובע שלך. ואז, אתה תפתח את המכסה האחורי של העט ותוציא את המשאבה, ותתקע לה אותה עמוק בעין. בהתחלה היא תצרח, ואתה תסובב את המנגנון ותשאב בעדינות את כל הדמעות שלה עד שהיא תרגע ותהיה בשקט. כמו קסת ריקה ומסוגננת שצורתה יותר יקרה מהדיו שבה. ואז, תפשיל את חולצתה ותכתוב בכתב מרפרף ודוקרני על הגוף החשוף את אשר על לבך, על לבה.