ההוא שמזהירים מפניו. כן, כן, בדיוק הוא. אותו אחד שבחורה פגועה תפרסם את הניק שלו בחמת זעם או תשמיד את כל הפוסטים שכתבה עליו ברגע ההבנה. אותו אחד שלא באמת היה שם אתה עד הסוף, אבל חישב את מהלכיו בצורה מדויקת ככה שלא ניתן להאשים אותו, "אני הזהרתי מראש, ואת בחרת להתקרב". אותו אחד שאהב להכנס לחלומות, לפתוח את הקופסאות השחורות, לקשור נפש בנפש - זה תמיד אותו הסיפור. זה מתחיל בסופרפוזיציה ונגמר באמביולנטיקה.
הן תמיד בהתחלה בסופרפוזיציה כולן. זו החליפה שלך ששמה אותן שמה. החליפה הבדסמית המדויקת שמחויטת בקור, שליטה עצמית, ציניות וקיטור של חיבה. כזה שרק קצת שורף, כוויות דרגה א'. הקול הנמוך. המבט החודר הלא מפשיט, זה שנותן להן מצג שווא כאילו הנפש שלהן יפה או מעניינת. הכל כדי להוליך אותה לאמביולנטיקה. שתרצה ולא תרצה, או יותר נכון לומר: שתרצה למרות שהיא לא רוצה. הלשבת במושב האחורי, הלשלם עליה למרות שהיא מעדיפה שלא, הלומר בדיוק את מה שתרצה לשמוע, בלי להתכוון אפילו לשניה, רק כדי ללכוד אותה. הלהתכתב עם 5 בנות במקביל, כולן בסופרפוזיציה. הן קיימות ולא קיימות, הן עולם ומלואו ולא כלום. כל תכליתן למלא את העולם הריק שלך. המהדהד באין שלו. אין בו כלום, פרט לשלוש צ׳טים של ווטסאפ, חלון קיק וחלון האנגאווט פתוחים. אין בו אינטימיות. אין בו חיבה. שלא לדבר על אהבה. לפעמים יש איזה שנינות או החלפת דבר או שתיים אינטיליגנטים. רק רוע שנשפך על כל אותן אומללות לא אשמות. רק תקווה לתיקון שמתרסקת כל פעם אל תהומות הפחד, נהר הכאב שהן טובעות בו. נהר נרקסיסטי ואגוצנטרי שאי אפשר לעצור את הזרימה שלו. מים רבים יש בנהר הזה. והמים האלו מכבים הכל: אהבה, תקווה, יאוש. הן משום מה חושבות שאם הן יתנו יותר זה ירפא את היצרים האפלים, זה יתן מרגוע. אבל הסופרפוזיציה לא עובדת ככה. כשאת נותנת הכל בלי להשאיר אצלך כלום את חוטאת לעצמך. תמיד תשארי קצת אמביוולנטית, תמיד תשמרי חתיכה קטנה אצלך שאף אחד לא יקח: שולט, בן זוג, אח, אב או אף אחד. אבל אף אחד.
ואז, אתה בהחלטה מודעת מקריס מישהי מהן למציאות שלך. ואין יותר סופרפוזיציה של כמה בנות שכל אחת משלימה את השנייה: המרדנית, המתמסרת, התומכת, החכמה. יש רק אחת שאתה ממשיך אתה. והן? אותן אפשר לזנוח בצד ולהתעסק בהן מתישהו בעתיד.
והסופרפוזיציה הנוכחית? היא פשוט מסרבת לקרוס לא לכאן ולא לכאן - היא בקסם חינני שומרת על עצמה נאבדת בפשטות מעוררת השתאות.
