"
אז יש לך אקוסטיקה, עכשיו אופטיקה, ואת יכולה לנחש את ההמשך.
אופטיקה
הוא מסתכל מבעד לזכוכית מגדלת על היהלום שלו. הוא שנים בעסק, ועדיין תמיד ינקר בו הספק. גם אם זה יהיה היהלום היפה ביותר הוא תמיד ישאיר פתח לחשש שזה זיוף. כי ככה זה, אחרי שאתה רואה זיופים כל כך אמינים אתה כבר מטיל ספק בכושר שיפוט המציאות שלך. וברגעים אלו, של יאוש ודמדומים, הוא יחזור להסתכל על ארגז הכלים שלו. הוא יהרהר במנסרה. ובפנס הקטן. ובזכוכית מגדלת. ובסכין. הרי כל אבני החן רוצות להיות יהלום, פחם שפורק לכל הפחמנים הקטנים שלו והורכב מחדש מהלחץ והפחד ליהלום שהוא היום. אבל אף אחד לא מתעניין בפחם שהיה פעם יהלום. יש כאלו שאוהבים לקחת פיסות פחם ולנסות בצורה נואשה להפוך אותן ליהלום. אבל את כבר בוגרת, מעוצבת, רק צריך קצת ללטש. הרי מישהו כבר שרף אותך, את זוכרת את הפחם שהיית מרחוק כמו זיכרון מעומעם מחיים אחרים. אבל אני מבין טוב מאוד שזה אותם חלקים בדיוק של אותו הפאזל מאז, רק שהם מרכיבים תמונה טיפה אחרת.
אז הוא ייקח את היהלום שלו ויבחן אותו מתחת לזכוכית המגדלת. הוא יחפש כל פגם קטן, גוון לא מדויק, זווית החזר מסגירה. הוא יחפש שריטות, כתמים, כל דבר שירגיע את הנפש שעיפה מאמיתות כואבות. פגם כלשהו או חוסר דיוק, משהו שיעשה הכל פשוט. הרי כשאתה אומר על משהו: "זה זיוף" חובת ההוכחה היא על הטוען אחרת, וכשאתה אומר "זה אמיתי" חובת ההוכחה היא עליך. הכי קל להגיד היא משקרת. וכשאת אומרת לי, בניסיון חיכוי די פתטי וחסר טעם שלי אגב, שכל הפחדים שלי נכונים ואת לא באמת מרגישה מה שאת אומרת, אז חובת ההוכחה היא עליי. ולרגע בלבד, חשבתי שזו שריטה. הנה מצאתי פגם. אבל בסוף התקרבתי, היטבתי לבחון באור וראיתי שזה סתם לכלוכית, מראית עיין של ניסיון עלוב להתמודד עם הקרבה. ואז, כשתראה שהנה עוד מבחן כנות ותום שהיא עמדה בו, תעבור לשלב הבא.
אקח את הפנס והמצביע לייזר ואשחק בך משחקים של שבירה. אעיר עם הלייזר ואחפש נקודה אקראית בקיר שאליה הוא נשבר. אעיר בפנס ואראה איך את מתמודדת עם האלומה, מנפצת אותה לכל העברים. ואת תבלעי את האור, תחזירי חלק, ואת השאר, חלק קטן, את תשברי. כי כזאת את, יהלום שלי, כך יהיה עם כל קרן אור חמימה שאשלח לעברך: את חלקה את תבלעי, את חלקה את תחזירי ואת חלקה את תשברי. תפרידי את הכל לצבעים, כמו בידוד משתנים לרגשות שלי. האור שלי נכנס בך כמונוליט אחיד ונשבר בזוויות קטנות שמוקרנות על קיר המערה, רק שהפעם זו המערה שלי. ואת מוארת וצבעונית מולי, רואה איך את מדייקת את הרגשות שלי לכדי משוואה מתמטית שאני יכול לכמת ולהטיל על הקיר. הירוק של הקנאה שלי אליך, הצהוב שמתעורר בצורה בלתי רצונית של השנאה היוקדת שלי שמתלהטת, הכחול הקפוא של הקור של אחרי, ולבסוף האדום המדמם-בוער של האהבה שלי אליך. אבל יש צבע אחד ויחיד שלא יהיה לי אליך לעולם, וזה האפור של האדישות.
ואז, כשאבין שהוא נראה אמיתי, אעבור לשלב הבא. זה הרגע המכריע באמת, אם פה אתה תיכשל אז הכל היה לשווא. אתה תנסה לשרוט אותה את מושי שלך. כל פעם באבן עם קשיות מתגברת בסולם מוס. ואת לא נשרטת מכלום מושי נכון? את חזקה ובוהקת, מנצנצת לכל הכיוונים בהתרסה של ענבל. יודעת בדיוק איזה אור להחזיר, איזה לבלוע ואיזה לשבור. הרי אם המילים שלי משחקות בך, הצבעים שלך משחקים בי. ירוק שמוביל לצהוב. צהוב שמוביל לכחול. ואצלנו, באופן אבסורדי, הכחול מוביל לאדום.
וכעת את באה למבחן הסיום, קו הגמר שלנו. היהלום הזה שלך שלא נשרט מכלום. שום אבן לא שורטת את מושי שלי. היא בטוחה שאני שלה, וזה נכון. אבל אני חייב לדעת שהיא יהלום, שהיא לא אבן מעולם אחר שאי אפשר לשרוט, שהיא לא זיוף שהוא יותר טוב מהמקור. ולכן, ברגע אכזרי מאין כמוהו, אקח יהלום אחר, ואחרוט בתוכך את השם שלי בין סוגריים מסולסלות. והיהלום הזה מושי יהיה אמיתי עד כאב. גם הוא היה פחם. גם עליו הסתכלתי בזכוכית מגדלת. גם עליו הארתי, וגם הוא האיר בי ספקטרום של צבעים. אבל אותו לא העמדתי במבחן המבחנים, לא שרטתי אותו מעולם ביהלום אחר, ולכן, בניגוד אליך, הוא כנראה עוד זיוף. ואז, כשאת תזהרי בירוק של קנאה אניח את היהלומה השניה בצד ואתן לך לעבור את כל קשת הצבעים עד לאדום.
ומתוך האדום הזה, אני מסתכל לתוך היהלום שהיה פעם פחם. תוהה על האחד שסידר אותך מחדש, האחרון שחיווט שם משהו, אפילו בלי שהתכוון. דוש, בכל זאת. אבל כנראה שאני צריך להודות לו. שמצד אחד לקח את הפחם ובלחץ אדיר הפך אותו ליהלום החסין והנוצץ שכולם רואים כיום. אבל מושי שלי, אני לא מתבלבל לרגע, אני רואה אל תוך החלקים הכי קטנים שלך, אל תוך הפחמנים הבדידים, שעם אחד הם יהלום, ועם אחד הם פחם. הרי היסודות של זה ושל זה הם אותו הדבר. ובשבילי את תהי גם פחם וגם יהלום - יהלום כשאת מפרידה את האורות שלי כמנסרה על קיר המנהרה, ופחם כשאת מציתה בי את כבשן הקרח.
בהתקף אפילפטי של רגשות,
א"ר.
"
