"
הרצון הזה לכלוא את מי שמולך הוא רצון מולד, אך כפי שאני לומד ממך, לא מלידה. הרצון הזה לאסור בכל המובנים, של איסור ושל אסירה, הוא מנת חלקי לא מכבר. הרי תמיד אני כולא את מי שמולי: מינית, רגשית, וכפי שמעידה הפנטזיית כליאה שלך, גם היית רוצה פיזית. נעולה באיזה דירה קטנה שרק לי יש את המפתח. בכל זאת דדי שדואג לצרכיך, אז יבוא לפתוח לך ללימודים, ואלו יהיו רגעי השיא. לא הכליאה שלך. היא פחות מעניינת, היא הרי בצד ההוא של המטוטלת, זו שכל הזמן נזרקת מצד לצד בריתמוס מהפנט. הרגעים היפים באמת הם הרגעים שמסתיימים הלימודים. הרגעים בהם את צועדת עם חברות בדשא של הקמפוס לעבר היציאה. ואני לא שם פיזית. את בכלל צוחקת עם חברות על הדשא, אבל עדיין לא שוכחת לרגע. אתן תסיימו את עיסוקיכן. כנראה כמה סטודנטים יתחילו אתך ואת תתאכזרי אליהם בשטניות טיפוסית שתשאיר להם ספק שיתפוס אותם כמו וו תליה, באוויר. כמו שאת אוהבת. את תכניסי את דבריך לתיק ותקומי משם ללכת. את תפרדי מחברותיך לשלום ולגברים שהתחילו אתך תזרקי איזה עצם בדמות מחווה מפלרטתת מלאת מסרים סותרים. ואז, ברגע הזה בוא תפסעי לכלא שלך, תהיה הדרמה הגדולה. כי מה שחשוב זה לא שאני כולא אותך, מה שחשוב זה שאת תמיד חוזרת. מבחירה שאת בוחרת, למרות שאין לך ברירה.
ולמה בעצם? למה לך לחזור? וגם אני, למה לי הכאב ראש הזה? כל הזמן לבוא לפתוח לה, להוציא אותה. זו מחויבות, קצת כמו כלב. וזה האמת למה אני מאבד עניין. הרי תמיד אני שם אותן בכלוב. עומד מעליהם בהתנשאות וזורק להן פירורים שיאספו. הן יהיו בכלוב וינסו להגיע בקצה היד מבעד לסורגים ולא יצליחו. ואני אעמוד מעליהם. בהתחלה אחמול. לאחר מכן אתאכזר. אחרי זה אצחק. ובסוף סתם אהיה אדיש. ואז אשחרר אותן משם. אבעט בהן החוצה משם ואחפש מישהי אחרת להכניס אל אותו הכלוב בדיוק וחוזר חלילה.
אז למה אתך זה אחרת? מי כמוך יודע איך ליצור משהו חדש משני אנשים ישנים. והרצון הזה לכלוא באופן הזה הוא של שנינו. ואנחנו? זוג קטסטרופות. התקשורת המשחקת מתרחקת שלך עם גברים, הדפוסים המתעללים מקרבים שלי עם נשים. קטסטרוף וקטסטרופה. והילד הזה של קטסטרוף וקטסטרטפה הוא התקשורת שלנו, אותה אקוסטיקה מהדהדת ולא קטסטרופלית. אז מה גורם לקטסטרופה שלי לחזור לכלוב שלה? למה לה להיות כלואה בו כשמישהו מסתכל עליה מלמעלה ועובר מול העיניים שלה את כל הדרך מחמלה לאדישות?
האמת היא שהמשולש הזה שלי-שלה-ושל הכלוב נשבר אתך. אין אני את וכלוב מנוכר שמרחיק אותך ממני ושם אותי בשליטה לא סמטרית. אני הכלוב. את בתוכי ואת יודעת את זה, וזה בדיוק למה את חוזרת. כי בין אם את ענבל בתוך פעמון שמצלצל ומחריש אוזניים בעודו מכה בדפנות, ובין אם את אסירה בתוך כלוב שצורחת לעזרה ומכה בזעם בסורגים, האקוסטיקה אותה אקוסטיקה, והאקו אותו האקו, ואני מתחיל באמת להאמין שהוא לא יפסיק להדהד.
באהבה,
הכלוב שלך.
"
