אין ספק שמגיע לכן קצת. קצת הרבה. הרי "רוק 30" כבר יש, "משבר גיל הארבעים" שלא נדע עודו בועט ו"סוויט סיקסטין" לאלו שזוכרות במתיקות מהעבר התמים עדיין מהדהד בנוסטלגיה. כאילו שאיפשהו בין אובדן הבתולין בין הגילאים 16-22 כשמישהו ביתק לך את הקרום וכל כך ציפית, קיווית בכל לבך שהוא יחדור גם לנפש, יזרע שם איזה משהו.
אבל לא. שום דבר. דממת אלחוט רגשית. גיל 14. זה מחזיר לפרפרים של הנשיקה הראשונה ולפורומים ההם, אלו של פעם, כשהבנת שאת אחרת ולא העזת . 15 והיד המסתבכת שלא מצליחה לפתוח את החזיה. המבטים הרעבים, המביכים והמחמיאים של הבנים מהתיכון שעוד צברו תיאבון במגזינים ולא באתרי אינטרנט. המסיבה הזו, המסיבה ההיא. והנה אתן גדלות. והנה גיל 16 הגיע ואתן מכירות אותו קצת. לומדות לתפעל את המכונה, נוגעות פה, מלטפות קצת, כמה אצבעות. 17. להזדיין על פגושים זה שם המשחק. זכרון עמום מנשף סיום בתקופה שבה זה היה דיסקו תמים (פחות או יותר) ולא לימוזינות. צבא באיזשהי יחידה. 20. רטיבות מזדמנת מטון סמכותי של מפקד מתחשב. והנה השתחררת ואת סטודנטית חופשיה. מזדיינות עם גברים רבים או עם צדדים רבים של אותו הגבר. ובינתיים החיפושים נמשכים. 23. בן אדם מבריק ומתחשב אבל אין שום כימיה במיטה. רומנטיקן חסר תקנה אבל את בכלל מחפשת מי שיעמיד אותך במקום עם שתי סטירות. מה ביקשה הילדה? זין. כן כן זין. לא מחויבות, לא חתונה, זין. והנה קבלת. 24. גנחת קצת. אולי אפילו גמרת, למרות שהיית צריכה קצת לעזור לו לנכה. חתיך הורס, אבל דתי. מושלם אבל הומו. יפה מדי. רגיש מדיי. תמיד יש לך הריי איזה משהו.
25 הגיע הנה הסתיים התואר שלך ואת חותכת מלמלצר ושאר סיפורים סטודנטיאלים לעבודה רצינית ומכובדת שהופכת את השמלה הקצרצרה, האביבית והמאווררת לחולצה מכופתרת אלגנטית וחצאית עיפרון מתחת לברך עם לק שקוף ועקבים. 26. קריירה. תואר שני. הנה זה מגיע. כמו גאולה. זה מנטאלי, זה רגשי, זה פיזי. בת קול זועקת לך מאיזשהו איזור לא מפוענח בין הכוס ללב שלא ידעת שקיים: "זה זה!". ואת מתמסרת בפראות לפנטזיה. וזה בכלל לא נוגע לסקס, ואיכשהו הכל מסתחרר לך ואתם ממריאים ויוצאים מהאטמוספירה. רציתם חיים משותפים בתוך ההיררכיה, מה שהפך מחודש שכולו ורוד לחודשים שכולן שחור לסיום אפרפר מייאש. קפה עם מציצה בבוקר שמתדרדרים להמתנה פעורה על השטיח בצהריים שדועכת לריבים על מי מוריד את הזבל בערב. 27 וזה דועך ומת, הרי הבעיות הרגשיות שלו חמורות מדי, זה לא חומר לגדל אתו ילדים. הוא מופרע. פסיכופט. שקרן. את מתחילה לחשוב שאולי את בכלל לא אודיסאוס במסע של חייך אלא סיזיפוס שמגלגלת את הסלע במעלי ההר ללא תכלית. את לוקחת הפסקה. זהו. 29. את עם הבדסמ סיימת. או שאולי את בכלל שולטת?
אז שלטת על אחד, שניים, עשר. הבנת שזה לא בשבילך. זה מעיק, פתטי, גוזל זמן ובעיקר לא עושה לך את זה. העל ארבע שלהן פשוט לא מדליק אותך והתחת שבו הם רוצים לקבל ספאנקים הוא שעיר ומחוצ׳קן. 30. כנראה שאת א-מינית, או שאולי פשוט עוד לא מצאת. ובינתיים הלבנת חבלה שמודבקת לביציות שלך מתקתקת בקצב מפחיד ואת מחליטה שזה הזמן. זיון או שניים של פרידה מהרווקות ולחופה. 31. אז את מתחתנת עם "בחור איכותי", אחד עם עיניים טובות וקריירה מובטחת. קצת תמים, קצת סוגד, ובגדול כל מה שאת צריכה. הרי אין דבר כזה אהבה ואת באמת אוהבת אותו. לא צריך את אותה ההיררכיה הרי לא? למה לך? אבל כמו אז מלפני יותר מעשור כששוטתת בפורומים האסורים ההם משהו מתבשל וגדל בתוכך. את מיואשת. מתוסכלת. כועסת. לא מגיע לך לחשוב על הצבע של התקרה כשאת עושה ילד, אבל זה מה יש, משהו התכהה עם השנים.
וכשגיל 34 מפציע את כבר עם ילד מקסים בן שנתיים שמתחיל לשאול שאלות קשות אחרי זמן לא מבוטל של התמדה וניסיונות. והוא, הוא באמת טוב אליך. עושה כמיטב יכולתו ומעבר, מנסה לצוד את המבט שלך לשוא. בהתעלמות העקבית שלו מהעונג שלך את מוחקת אותו, וזה לא משנה כבר כמה פרחים, שוקולדים של מקס ברנר, סבונים של ללין, ספרי שירה של עמיחי או אפילו איזה אבא טוב ומעורב הוא יהיה. הוא יישאר פונקציונר, שותף לעסק משפחתי. וברור לך שזה לא לנצח. וברור לך שהוא כבר ממזמן בוגד בך. ומה זה משנה בכלל? הרי את לא יכולה לבגוד במי שלא היית אתו אף פעם. אז גם את חוזרת לשם להצית איזה משהו.
וביומהולדת 36 שלך הוא עשה לך הפתעה מהסרטים, הכל מהכל היה שם, חוץ מרגש אמיתי. וכך קרה שאת עומדת בדלת בשוק. את רואה כמה הוא טרח והשקיע והמחשבות שלך רצות במהירות האור מול העיניים הריקות והטובות האלו כשאת מבינה שאת לא יכולה להרגיש כלום כלפיו ושזה פשוט לא יכול להמשיך ככה. אז אתם ממסדים את הקרירות והריחוק ופותחים את הסיפור אחרי ריב קולני, "הרי בשביל מה כל זה שווה אם אתה הולך לשחק 'פוקר' פעם בשבוע ונשאר עד מאוחר בעבודה עוד פעמיים?". והוא הבין ונתן לה לעשות מה שהיא רצתה כי כנראה שהוא באמת אהב אותה, או פשוט הרגיש אשם.
והנה את שוב באותו המקום, באותם הפורומים, אותם הצ׳טים בדיוק - וכלום לא השתנה. הטייפקאסט אותו הטייפקאסט. הנשלטת הזו והשולט ההוא. מלחמות הלייקים. הקילורים שצצים ויורדים חודשים לבקרים. אין ספק שיש יותר תמונות מפעם, הטכנולוגיה בכל זאת נותנת אותותיה כשכל זב וזבת חותם יכולים לצלם ציץ ולהעלות ברגע. אבל המהות אותה המהות. והנה את ניצבת לך 20 שנה אחרי באודיסאה של חייך, בשלה ורעבה מאי פעם. קצת עייפה, זה אין ספק, אבל זוהרת וקורנת משחרור מחפשת מישהו להתמסר לו עד כלות.
אז בחזרה להתחלה, "אודיסאה 40" היא אירוע מדובר ולא מדובר. אותן יחידות סגולה שחוו וראו הכל הן אלו היחידות שיודעות להתמסר מלמעלה. כי כל ההתאהבויות הצעירות ההרסניות בדרך הן הרבה פעמים פשוט ניצול חד צדדי ועצוב.
כן ירבו.
