הרבה לפני ש-"50 גוונים של אפור" הגיח למחוזותינו, אי שם בשנות נעוריי, הלכתי לישון לילות רבים כאשר לא אחרת מהאקסית המיתולוגית הייתה מקריאה לי את סיפורה של O לפני השינה. היא הייתה מקריאה בו עד שהיינו מזדיינים והולכים לישון שמחים וטובי לבב (בדרך כלל היה לנו את האיפוק לסיים פרק, אבל לא תמיד). היא הייתה בחורה מהממת בכל קנה מידה שלדעתי אם היינו מכירים בשלב מאוחר יותר היינו מתחתנים. היא חד משמעית הייתה על הצד החם של המטוטלת שבין רגש מקפיא לאש ששורפת, אבל לא לוהטת בצורה שעושה כוויות.
לא סיימנו את הספר אף פעם, ולא כי נפרדנו לפני. למי שלא מכירה, מדובר בספר משנות ה-50 שמתאר מערכת יחסים סאדו מאזוכיסטית. היה משהו שעיצבן אותי בדמות של O. כלומר, מה נסגר אתך לעזאזל? כמה פאסיבית אפשר להיות? הסצנה שבה צורבים עליה את שם ה"אדון" שלה בברזל מלובן הייתה יותר מדי בשבילי והנחנו את הספר בצד. אני חושב שזה הספר הראשון שהיא קראה כילדה, מה שאולי תרם להבנה של כמה מהזוויות המוזרות שבפיתולי הנפש שלה. בכל אופן, השנים חלפו עברו להן וגברת אנסטסיה ומר גריי הופיעו כאורחים לא קרואים בחדר השינה שלה.
התחתי בה: "**** את לא אמיתית, אני לא מאמין עלייך. את, חובבת הספרות הדגולה שקראה את כל הקלאסיקה העולמית, כותבת בחסד ובת לאבא שלך, קוראת את הבלוג המודפס הזה? מילא לקרוא את הראשון, על זה עוד הייתי יכול להבליג, אבל את כל הטרגדיה?!"
היא לא נשארה חייבת והשיבה: "טרילוגיה התכוונת. וזה מנקה את הראש, מה רע? כמו רומאן משרתות." אין ספק, היא ידעה לבחור את המטאפורות שלה.
החלטתי לעשות מעשה ומאותו היום התחלנו במשחק חדש לפני השינה. מכיוון ש-O חזרה לארון הספרים של אביה הפסיכולוג לבלי שוב, היא הותירה אחריה זמן פנוי לפני הסקס שלפני השינה. הייתי כל פעם פותח עמוד אקראי ומקריא לה בנימה משועשעת מיצירת המופת על עלילות אנה ומר גריי. בניגוד לסיפורה של O שם זה היה מוביל לגירוי שהוביל לסקס, פה זה בדרך כלל הוביל להתפקעות מצחוק, שהובילה גם היא, מה לעשות, בסופו של דבר לסקס...
אבל, למרבה הבושה, הקשר שלי עם יצירת המופת של גברת ג'יימס לא תם באקסית המיתולוגית. בתקופה שהייתי בזוגיות של ממש עם הירח שלי, היא הייתה, איך לומר בעדינות, ילדה טובה ירושלים ובתולת שפתיים. מפה לשם הכנסתי אותה בעדינות לעולם הזה בהתחשבות אין קץ. ספנק פה ומשיכה בשיער שם עד שהרגישה בנוח. היא סירבה לכל מני דברים, בין היתר להצלפות עם שוט. יום אחד היא הציעה שנלך לראות את 50 גוונים, ואני בהתחלה סירבתי עד שבסוף היא שכנעה אותי. הסרט הזה אולי גרוע קולנועית, אבל הוא פתח אצלה תיבת פנדורה. כעבור כמה חודשים היא מצאה את עצמה עושה דברים שהיו גורמים לאנסטסיה שלה להחוויר.
אין הרבה דברים שאני שונא, אבל הן את O והן את אנסטסיה אני בהחלט מתעב. את זאת על הפסיביות המטומטמת שלה ואת זאת על זה שהיא פלקט של סיפור סינדרלה מודרני עם תבלינים קינקים שהתחפשו. שונא פרינססות, אין מה לעשות. יש הרבה מאוד גוונים בין הבשר המלובן של O לאגוצנטריות הנסיכותית של אנסטסיה, אבל כולם עבורי היו גוונים של צחוק.
אז "סיפורה של O" לא, "חמישים גוונים" גם לא, אז מה כן? ובכן, חד משמעית "המזכירה" (2002, מגי ג'ילנהול). זה בדסמ פתולוגי במיטבו. בעל מורכבויות, רבדים וגוונים של כאב. סרט חובה לכל חובבי הז'אנר בבדסמ שמתעניין בנפש האדם. הסרט הזה לוכד את המתח בין החיים האמיתיים לבדסמ באופן שאנה ו-O אפילו לא מתקרבות. המתח בין הבחור החמוד שהיא יוצאת אתו ונעתרת להצעת הנישואים שלו באפאתיות, לבין ההיררכיה. המתח שבין הסטייה שלו לבין זה שהוא מונע ממנה לפצוע את עצמה (ולא צורב את השם שלו עליה). וזה לא כוח מתוק, זה מרות אמיתית. שררה שפולשת לכל תחום עד לצלחת האוכל. יש הרבה אנושיות בסרט הזה. אני רוצה להאמין שהקינק המטופש של אנה והרוע הטהור שאצל אדוני הטירה של O נפגשים איפשהו באמצע.
"אבל רגע! רגע! שכחת את המופת הגדול ביותר של נטפליקס! הרי סיפורה של שפחה מקפיא לי את הלב ומרטיב לי את הכוס". זה נכון ולא נכון. אין ספק שג'ון שפחת הרבייה בדיקטטורה הנוצרית הטוטליטרית מרטיבה אותך, אבל, ויש אבל גדול. בסיפורה של שפחה חסר האלמנט החשוב מאוד של בחירה, ההתנהלות הבדסמית שם היא נורמה תרבותית והיא נטולת כל רצון חופשי. היא כלואה פיזית ולכן כלואה נפשית, בניגוד למזכירה, שמצוקתה הנפשית כולאת אותה פיזית. בעולם ה"בדסמי" של ג'ון, לא צריך עוז להיות בדסמית, צריך אומץ להיות ונילית. שפחה ונילית.
אז מה נשאר? הרי אנסטסיה היא פרינססה קינקית, את O ואת טירת הגברים הייתי שולח למחלקה סגורה ומחדיר לשם גז עצבים, ג'ון והדיסוטופיה שלה קודרת מדי וגם המזכירה והבוס שלה הם לא בדיוק אור לגויים. כנראה שפשוט צריך לקחת קצת מכולם. אבל יש דבר אחד, שהוא חובה שיהיה בכל קשר טוב, בתוך כך קשרים עם אלמנטים של שליטה, וזה הצחוק. וזה הבעיה האמיתית עם ג'ון והיחסים ההיררכיים שלה, אין שם צחוק. ואם אין צחוק, אז אין תקשורת, ואם אין תקשורת אז אין כלום. 50 גוונים של צחוק, זה מה שאני מחפש.
