זה היה לפני זמן רב, כמה חודשים לפני שנרשמתי לכלוב. זכור לי ששכבתי במיטה בבית הוריי ודיברתי בפלאפון עם הירחה התמידית שחגה סביבי לא משנה מה אני עושה (שזה צורת הנקבה של ירח, לאלו מכן שלא יודעות). לפתע קיבלתי שיחה ממתינה מחבר. מדובר במישהו שהיה חניך שלי מפעם, ילד פלא של ממש שעם השנים ועזיבתי את התנועה היחסים בינינו התאזנו קצת ונהינו חבריים. הוא, בניגוד אליי, היה באמת גאון ולא במובן הטוב. עם השנים למדתי שאני סתם חכם, אבל הוא באמת היה תופעה. מהסוג שניגש לפסיכומטרי בלי ללמוד ומוציא 730, עם דמיון מוטרף ועם שני הורים דוקטורים, דיכאון עמיד, חרדה , OCD אלים למדי וקווים דקיקים של אספרגר. מוכשר באופן בלתי רגיל, פשוט סטיגמה של גאונות ושגעון. אני לא זוכר מה הוא אמר, אני רק זוכר את הבכי וזעקת השבר שמבין הרסיסים שלהם אפשר היה לשמוע "אני צריך אותך". טוב נו, צריך אז צריך. שמתי את הירח שלי בצד, נכנסתי לאוטו ונסעתי אליו. כשנכנסתי לביתו שמעתי את הבכי, אבל זה לא היה בכי רגיל, זה היה בכי בצרחות ברמה שבהתחלה הרגיש לי לא אמין. כשנכסתי לחדר הוא רייר על הכרית ומירר בבכי נורא. בשניה הראשונה לא היה לי מושג מה לעשות, עד שהאינסטינקט הטיפולי הסודי שלי פלט: "בוא. שטוף פנים. הולכים". תפסתי אותו מהיד וגררתי אותו בכוח למטבח ומזגתי לו כוס מים. לאחר כמה דקות הוא נרגע וירדנו למטה לנשום אוויר.
בעודנו יורדים למטה הוא זרק לחלל האוויר: "אני רוצה לאשפז את עצמי". לפני שהספקתי להגיב קלטתי למטה בחורה ג'ינג'ית חמודה שלא הכרתי שעמדה להכנס לבניין באה לקראתו. הסתכלתי עליו במבט מוזר והוא מיהר לפלוט: "מה אתה מסתכל עליי ככה? הייתי במצוקה אז התקשרתי לשתי האנשים שחשבתי שהכי יוכלו לעזור לי". נוכל רציני. הוא התקשר לשנינו, אבל אי אפשר היה באמת לכעוס עליו.
"אני מבין שאת גם פה לכבוד האדון הנכבד?"
"אכן כן, נסיבות מוזרות קצת להכיר אבל אני ****. נעים מאוד"
"נעים מאוד באמת" זרקתי בנימה משועשעת והמשכתי: "טוב חברים, יש לנו עבודה. בחזרה לעניינו: אז למה אתה רוצה להתאשפז?".
וככה הילכנו לנו ברחובות העיר כשאני מנווט אותם לחורשה קרובה עם ערך סנטימנטלי לשלושתנו בעודנו דנים בנושא. אני והג'ינג'ית תפסנו מעיין מקום של שטן ומלאך, זו אומרת כך ואני אומר ההפך. היה בשיחה משהו מאוד משחרר ומנחם. אי אפשר היה לנחם את הנפש המיוסרת שלו מבלי לרדת לבור שלו, ולהתחבר לחלקים נמוכים בתוכנו. אני זוכר היטב את שלושתנו יושבים על העפר באמצע החורשה וכל אחד שפך את הלב. אני זוכר שהוא סיפר שהוא "בדיוק בין מטפלים" והיא מיהרה להוסיף: "כן, זה איום ונורא. גם אני בין מטפלים. האחרון התאהב בי אחרי שהתאהבתי בקודם". יושב לי ליד צמד הפסיכים האלו ממש הרגשתי לא בסדר, בחוצפתי, ככה להיות לא בטיפול. ידעתי שאני לא באמת טוב יותר מהצמד הזה שחוסר היכולת לויסות רגשי שלה וחוסר היכולת לראות אור שלו, לא מאוד שונים מחוסר היכולת לייצר קרבה שלי. ואז, ברגע של הבלחה ובחצי בדיחות הדעת הוספתי: "אני לפני מטפלים". דיברנו ארוכות אל תוך הלילה על הדברים ולבסוף ליוונו אותו הביתה. בדרך כמובן שהתחלתי אתה. היא נתנה לי את המספר תוך כדי שהבהירה שיש לה חבר. היא הוסיפה שלא יאה שאני שומר אותה בפלאפון כ"**** הג'ינג'ית" ושהיא בן אדם. שמרתי אותה בהפגנתיות כ-"**** הבן אדם" וכך היא שמורה באנשי הקשר שלי עד היום.
מפה לשם בסוף הערב פתחתי את קבוצת הווטסאפ "עזרה ראשונית נפשית" לשלושתנו. היה לנו סיכום שאם מישהו צריך עזרה, אז ניתן להזעיק. אני והג'ינג'ית המשכנו לדבר ובשלב מסוים היא אמרה לי: "אתה באמת בחור מקסים, אני אכיר אותך לחברות שלי. יש אחת שלדעתי תחבב". וכך הכרתי את מ'. מ' הייתה קסם של בחורה, אבל מה, לסבית. כך לפחות היא טענה. היה לה סיפור חיים באמת קשה, מהסוג שמקפיא את הדם. אחרי הלילה אתה אני זוכר את מה שאמרתי לאחת והיחידה: "באמת שאני אוהבת שרוטות, כבר מספיק בוגר כדי להודות בזה. אבל השריטה שלה עמוקה מדי בשבילי. מצטער". לא יודע למה ובפני מי הצטערתי, אבל כך קרה.
כשהסיפור עם מ' נגמר ברעש גדול הג'ינג'ית אמרה לי כך: "אתה חייב לקרוא לילד בשמו. אתה בקטע של שליטה, וכדאי לך להשלים עם זה. תרשם לכלוב". וכך לאחר לבטים של כמה שבועות ובהשראתה של לא אחרת מרחל המשוררת נולד לו הפרופיל "אורות רחוקים".
הבלוג נקרא בהתחלה "מפורקת לגורמים". מתבונן מהצד ומפרק אותן לרכיביהן האלמנטרים בילדותיות אין קץ, תהיה אשר תהיה הבחורה התורנית. הפוסט הראשון היה על אחת השיחות עם הירחה התמידית שלי, שהיא דווקא לא מפה. עם חלוף הזמן הבליחו שם עוד כל מני סיפורים והרפתקאות שמשכו בחורות שונות ומשונות שהגדירו את עצמן "מנטליות" בדרך כלל, ואל תשאלו אותי מה זה אומר כי אין לי מושג. מפה לשם עולם כמנהגו נהג עד שהבליחה בשמיי אקוסטיקה שעליה לא ארחיב את הדיבור, כי נכתב עליה פה כל כך הרבה למרות שאף פעם לא נגמר מה לומר עליה. במידה וקיים דבר כזה מישהי "מנטאלית", וכבר אמרתי שאני כופר בהגדרה, אז היא הייתה כזו.
ומאז אקוסטיקה? לא הרבה חדש. הדפוסים די דומים. לאחרונה נזכרתי בקבוצת ווטסאפ הזו של "עזרה ראשונה נפשית" שלא האריכה ימים מכל מני סיבות, אבל הרעיון שעמד בבסיסה דווקא כן האריך ימים. סיפור אנושי על סבל, החלמה וחמלה הוא שהוביל אותי לכאן, וסיפורים אנושיים כאלה שלא מפסיקים להיקרות בדרכי הם מה שמשאיר אותי כאן. לא תמיד הסוף שלהן טוב. מה שיפה אבל בכל הסיפורים האלו בעיני, זה שלא משנה כמה אני אגוצנטרי, בסופו של דבר אני לרוב לא הדמות הראשית. בדרך כלל אני פשוט המספר.
