יש לי יותר מדי בחורות לכתוב עליהן. ובכל זאת, אין לי מי שתכין לי קפה בבוקר. כיום, בניגוד לפעם, אני מעט יותר מודע לדפוסים שלי. זה נראה בדרך כלל משהו כזה: כותב, כותב, כותב, מגיעה לה איזה מישהי שעושה "וואוו! איזה יופי..." בטונציה מאוד ספציפית או לחילופין:"אתה לא מבין כלום, עוד לא פגשת אותי", כותב עליה קצת, לפעמים אנחנו שוכבים ולפעמים לא, זה נגמר, כותב קצת על זה שזה נגמר וממשיך לכתוב. לפעמים פה, לפעמים באיזה מחברת. לעיתים גם מגיעות כאלה שלא אומרות כלום או אומרות מעט מאוד, אבל את הקצת שהן אומרות הן מקפידות לומר בדיוק מיוחד, ואז לרוב אני נח קצת. מפה לשם, הבנתי לאחרונה שזה מתחיל לזהם אותי.
בואו נעשה רגע ניסוי מחשבתי. תעצמו עיניים למשך 30 שניות ותנסו לחשוב בלי מילים. באמת תנסו אבל, זה חוויה מעניינת. סתם לחשוב על מה שבא לכן, רק בלי שפה.
עכשיו כשלא הצלחתן אפשר להגיע לעיקר. אני לאחרונה חושב יותר מדי בצורה שבה אני כותב. לדוגמא המילה "לאחרונה ". זו לא מילה שאנחנו אמורים לחשוב עליה, באמת. זה פשוט לא מילה לחשיבה אלא מילה לכתיבה. אף אחד לא חושב לעצמו בספונטניות: "לאחרונה נתקפתי עצבות" או "לאחרונה קניתי בייגלה". מה לעשות אבל לאחרונה אני מתחיל יותר מדי טקסטים בלאחרונה. ומה רע בזה שהתחלתי לחשוב כמו שאני כותב? אז מה שרע הוא, שלאחרונה(!), אני פשוט כותב הרבה יותר מדי. כמו ברז שנפתח בחוזקה ונשבר לו השיבר וממשיך להשפריץ. אני בטוח שהמון אנשים מצאו את עצמם חובים איזו חוויה, ועוד לפני שהסתיימה כבר ניסו לעבד אותה לתוך פוסט. כמו הנטיה של אנשים לעשות דבברים שאפשר לצלם יפה ולהעלות לאינסטגרם.
ומתי אני כותב? הכתיבה שלי היא בדרך כלל, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, נועדה להרחיק ולא לקרב. כתיבה שכולה דיסוציאציה אחת גדולה בין מה שאדם מרגיש לבין מה שאדם חושב. הרי זה הדבר שאני עושה הכי טוב, לעורר רגש בכלים לוגיים. אבל האמת היא, מעבר למילים הגדולות הכתיבה שלי פה היא אינטרסנטית. כתיבה שחושפת רובד צר ומדויק, מודע להחריד, במטרה ללכוד מישהי מאוד ספציפית, שאני עוד לא מכיר. מישהי לחיות אתה ולא מישהי לכתוב עליה, כאלו יש לי מספיק.
