לאחרונה אני פשוט מת משעמום מעצמי. כל פעם זה אותו דבר רק קצת אחרת: עוד בחורה מוכשרת שנמסה, איזה חוויה מפעם כרוכה בסשן עכשווי, קצת כסות אינטלקטואלית ומטאפורה מתוחכמת בהתאמה אישית עם הקדשה למושא הסשן, ויאללה לעבודה. אני לא מצליח להפריד בין האותות לרעשים בתוך כל האקסהביציוניזם האמוציונאלי הזה. אני כותב כל כך הרבה וכל כך אישי לאחרונה, ובכל זאת לא באמת אומר כלום. ובכל זאת, מתוך חוסר היכולת שלי להפריד בין אותות ורעשים, הבליח במוחי אות ברור ומדויק על אותות, רעשים והמניעים הכמוסים שלנו.
לדעתי זה בבסיס, וגם אם זה לא חלוקה דיכוטומית, זה נותן לנו מימדים להתבוננות בהתנהגות שלנו. בעוד יש כאלו שהמוח שלהן חושב במהירות האור והן צריכות משהו שישתיק להן את הקולות בראש, יש אחרות ש"מתות מבפנים" וצריכות משהו שיזכיר להן שהן בחיים.
סוג אחד של בחורות מלא בריק תהומי ומפחיד. הרי זה נותן לנו את הכח לברוח מהשקט המאיים, מהמוניטור השטוח של פעימות הלב, לעורר את הרגש האבוד, להזכיר לעצמנו שאנחנו בחיים וכד'. מוכר לך? גם את האמנת שאת כבר לא יכולה להרגיש כלום? "משהו מת בי", "אני לעולם לא אתמסר ככה למישהו שוב". הרעיון בגדול אותו רעיון וכל אחת מספרת לעצמה סיפור קצת אחר בהתאם לעולם המושגים והאסוציאציות שלה.
היא חייבת רעש ומי שירעיש אותה, כי אחרת היא לא שומעת כלום.
סוג אחר הוא אלו שהמחשבות שלהן לא מפסיקות לעשות רעש צורם, מכוער ולא מתוזמן. אותן בחורות הן מהסוג שקופצות לבריכת חומצה על מנת לתהות מה מכאיב להן יותר: החנק כשנגמר האוויר או העור שנצרב מכוויות? הסוג שלא מבין מה דפוק אצלה במערכת הלימבית שם שכל לחיצה עדינה מרגישה כמו דפיקת פטיש. מוכר לך? גם את השתגעת מזה שכל נפילה של ריס שלו פוצצה לך את בית החזה? כל מחווה? צלצול שהיה רק דומה לצליל של הווטסאפ שדרך אותך? גם כאן הרעיון לא מפתיע במיוחד והמטאפורות די שחוקות. המחשבות שרצות במהירות האור, הקולות שלא נותנים מנוח, השדים שרודפים, בקיצור: רעש, רעש ועוד רעש.
היא חייבת מי שישקיט אותה, כי מרוב רעש היא לא שומעת כלום.
***
אז באודיסאה שלי (מטאפורה נוספת שנטחנה פה עד דק) פגשתי כאלו ופגשתי כאלו, ובאמת שלכל ז'אנר יש את הקסם שלו. יש כאלה שרוצות שתהיה השקט שלהן ויש כאלה שרוצות שתהיה הרעש שלהן. יצא לי להתנסות בשני התפקידים. אני כישרוני מאוד בלתעתע את התפקיד שלי, מרעיש ומשקיט לסירוגין. את רוצה שקט? אני מוכן להשקיט רק אחרי שאחריש לך את האוזניים. את רוצה רעש? בואי תתמודי רגע עם דממת אלחוט לפני שאנחנו מעלים טונים. כששיחקתי תפקיד אחד בלבד זה בדרך כלל לא החזיק.
ואני? אני לאחרונה עברתי מצד אנשי הרעש לאנשי השקט. ממחשבות שרצות במהירות האור לסתם מוניטור שדופק בקצב סדיר. כבר לא דראמטי כמו פעם. גם לא עצוב כמו פעם. או שמח. פעם חיפשתי מישהי שתסעיר, והיום? כנראה שאם תבוא סערה מספיק מעניינת ארקוד אתה. אבל מה שאני בעיקר מחפש היום הוא שקט, אבל מסוג אחר. לא דממה אפאתית של מוניטור שמבשר מוות, אלא שקט של זוג ששותה קפה בבוקר בלי מילים, ורק מבטיו שמצטלבים מעת לעת, פוערים להם חיוכים עדינים.
