במשך שנים הסתכלתי על ההורים שלי כמודל לזוגיות מושלמת, מה שמאוד מפתיע בהתחשב במודל הלא טיפוסי שבחרו בו. הוא עבד בחו"ל תקופות ארוכות. לפני שנולדתי אמא שלי והאחים שלי נסעו אתו. הם ממש חיו שם ביבשת השחורה. זוג צעירים בשנות השלושים עם שני ילדים קטנים וקוף מחמד. הרפתקן ונווד ברוחו. כמובן שהיא לא הסתדרה שם וחזרה לארץ והאידיליה הזו לא הייתה ולא נבראה. שאני נולדתי כבר גרנו בארץ כולנו והוא היה עובד בארץ כמה שנים. לא זכור לי ממנו יותר מדי בתקופה ההיא חוץ מזה שהוא היה חוזר מאוחר בלילה ומתיישב מותש על הספה ואני ואח שלי היינו מורידים לו את הנעליים.
מאז ומתמיד ריחף הצל של מי הוא היה פעם, איך ש"מה שאתם רואים היום זה לא אבא של פעם". הקסם שלו, הכריזמה, הכל היה בצל. השירים של יוסי בנאי שהוא היה שר לה כשהכירו בצבא, החביתות עם נקניק שהוא היה מכין כשהם היו צעירים ותפרנים והיא עוד לא ידעה לבשל, איך שטיילו באירופה, וכמובן הצעת הנישואין. איזה סטייל. הם עמדו בתחנת האוטובוס של אגד כמיטב שנות השבעים והוא לפתע שאל אותה: "את רוצה להזדקן אתי?". מאחל לעצמי כזו השראה בהצעת הנישואין שלי.
אצלנו הילדים לא היו לא שירים ולא חביתות. הייתה חלוקה ברורה למדי מאז שנולדתי: אבא כסף/אמא ילדים. והאמת היא, וידעתי לומר את זה באופן ברור רק אחרי הרבה שנים, טוב שכך. טוב שלא התערב יותר מדי כי הוא היה מגושם רגשית באופן בל יתואר. אנקדותה משעשעת היא הטעם שלי בסיפורי ילדים. לא אליס בארץ הפלאות (בה התאהבתי כמבוגר), לא אוליבר טוויסט ולא מיץ פטל - רק סיפורי התנ"ך. ולא סתם סיפורי התנך: עקדת יצחק, שמשון הגיבור ופרשת "לך לך". שמעתי את התסכית של עקדת יצחק כל כך הרבה עד שהוא נקרע. לא ידעו מה לעשות עם הילד המוזר שנולד אל תוך משפחה שמאלנית ליברלית וצריך ללכת לקנות לו קלטות של ש"סניקים על סיפורי התנ"ך.
אבל לא החביתות הם מה שהקסים אותי אלא התקשורת בינהם. עד היום כששואלים אותי מה אני מחפש בבדסמ אני עונה שתקשורת. זה רגעי האהבה שזכורים לי כילד. אני חוזר מהגן מדוכדכך ושקט ואמא שלי אומרת לי: "שתדע, שאם אוגרים דברים בבטן, אז הם גדלים וגדלים כמו הר געש ובסוף זה מתפרץ. איך עבר עליך היום? ". ואכן, גם כשהוא היה במרחקים תמיד הם דיברו שלוש פעמים ביום.
והנה השנים חלפו והוא עבר לעבוד באירופה. במובן מסוים זה דווקא השנים בהם הוא יותר זכור, כי כשהוא היה בארץ אז לא היה לו מנוס מלהיות בחיק משפחתו. הוא היה מביא לגו ומתנות כמו כל אבא שעובד בחו"ל ומביא אתו כסף ואשמה, למרות שבמקרה שלו האשמה הייתה בלתי נראית. זכור לי ריב אחד של ההורים שלי פעם כשהיה בארץ. אני לא זוכר על מה זה היה בדיוק, אבל אני זוכר את אמא שלי צועקת עליו משהו: "על הרומאניות שלך". והאמת היא, שפגשתי את הרומאניות שלו כעבור כמה שנים.
הנסיעה שלי אתו לרומאניה הייתה הימור שעלה יפה, שכן כל כך הרבה אבהות בבת אחת הייתה עלולה להתפוצץ בשביל אב ובן לא מיומנים כמונו. בסופו של יום היא לא התפוצצה ויש לי המון זכרונות ילדות טובים מהנסיעה הזו: טירות, מסעדות, צוענים, נהר הדנובה וכל טוב. וכן, פגשתי את הרומאניות שלו. הכל כבר מעורפל לי, אבל לדעתי הייתה אחת מהנדסת ואחת מזכירה. לא ייחסתי לזה חשיבות וגם לא ראיתי שום דבר חשוד. סתם עוד בחורות שמעריצות אותו, מה שהגיוני שכן יש לו סולם שמגיע לשמים.
וזה בעיה קשה של הרבה אבות, בנים ובנות. אנחנו כילדים נותנים להם סולם שעולה עד השמיים, והם מטפסים בו לשמים כמצופה מהם. ככה לנו יש אבא בשמים והאבא הזה יכול לשמור עלינו מלמעלה ולשמור על עצמו בזה שהוא למעלה, אבל מה? קשה להם לרדת מהסולם הזה, עד שהם מתרסקים.
אז אצלי זה קרה בשלבים. השלב הראשון היה כשהייתי ממש קטן והוא קיבל דלקת ריאות חריפה ואני הייתי ילד סורר ומורה ששנא לצחצח שיניים. לקחו אותו לבית חולים, הוא היה מעשן כמו קטר בתקופה ההיא. שתי קופסאות ביום. הוא היה צריך להפסיק ולא הצליח עד שהצעתי לו דיל: אני אצחצח שיניים 3 פעמים ביום והוא יפסיק לעשן. הקפדתי לצחצח שיניים במשך חודש בקנאות והוא נשבר אחרי חודש וחזר לעשן. ילד בן שבע מסתכל על אבא שלו ומסתכל על הסולם, ורואה את אבא שלו יורד במבוכה שלב בסולם.
השלב השני קרה בהתקף. הוא לקה בהתקף לב ואמא שלי נפצעה באותו שבוע פציעה שחייבה אותה להיות בכיסא גלגלים. אני זוכר את כל האחים מתכנסים בבית חולים לביקור שנים במחיר אחד. אני זוכר את ההלם וההשלמה שבאה לבסוף לאחר שקיבל תו נכה. אני זוכר את הקופסת כדורים והסלסלת תרופות שטפחה למימדים מפחידים. ברור לי עד היום שהוא חי על חודה של הרפואה המונעת. אבל האמת היא שעם כל זה הוא עדיין היה על הסולם שלו. גם עם זה שהסעתי אותו למיון ועם זה שהייתה תקופה שאחת המחלות שלו הקשתה עליו לשלוט בסוגרים, שום דבר לא הוריד אותו באמת מהסולם.
מה שהוריד אותו מהסולם זה סנכרון החשבונות של גוגל והטכנופוביה שלו. כיאה לבן זקונים, קיבלתי מתישהו את הפלאפון הישן שלו לכמה ימים כי שלי התקלקל. הגאון לא הבין שהחשבונות מסתנכרנים ממכשירים מוכרים וכך נשמרו כל שיחות הווטסאפ שלו. זה היה בטעות לחלוטין ששמתי לב למשהו חשוד, אבל מהרגע שהבנתי לא הפסקתי לנבור בזה עד שמצאתי את האקדח המעשן של הרומאניות שלו: "I Miss Your Pussy". אין יותר מופלל מזה.
אחוז עצב וכעס לקחתי את הסולם והשארתי אותו להתלפש בחרא שלו ונסעתי לדרום לאחי. שאלתי אותו אם הוא ידע. הוא אמר לי כך: "למדנו את זה כמה פעמים בשנים האחרונות. הורים הם בני אדם. ובתור בני אדם הם חולים, מקבלים התקפי לב, שוברים רגליים וכן, גם מזדיינים מהצד. כשאני גיליתי את זה הלכתי לרדת על בקבוק וויסקי והמשכתי בחיי. ואתה יודע מה, אני חושב שהיא גם יודעת. היא לא תמימה".
עד היום לא אימתתי אותו עם זה, אין למה. ומה אתו היום? הוא סבא נפלא. משהו השתנה בו. עושה פרצופים לתינוקות ברחוב, משחק עם הנכדה שלו בקוביות והולך אתה להאכיל את החתול. יכול להיות שאני קצת מקנא בה. ומן הצד השני, עם כל המחלות שלו, הוא טס לרומאניה השבוע לפגוש חברים מפעם. את הסולם הוא השאיר בארץ.
