פעם, לפני זמן רב, הלכתי ברגע של יאוש לשוחח עם האורקל. השיחה התנהלה באופן הבא:
"אורקל יקרה. מה יהיה אתי?"
"בסוף אתה תמצא, אל תדאג."
"חושבת?"
"בטוחה, בטוחה. תמשיך לעשות מה שאתה עושה וזה יבוא."
"מה 'זה' מה? מה נסגר אתך? 'היא', לא 'זה'. תכבדי את אותה 'היא' עתידית בבקשה. בכל זאת."
" היא 'זה' ועוד איך. שנים שאתה יוצא עם 'זה' ומספר לעצמך שזה בכלל 'היא'. "
"כופר באשמה וכופר בעובדות, אבל לא בשביל זה באתי לפה. באתי לשכור את כישורי הנבואה שלך. מה יהיה אתי? "
" תמשיך לעשות מה שאתה עושה, והיא פשוט תבוא."
" מה אני עושה? "
" עושה בדסמ וכותב על זה. זה מזין את עצמו, כל אחת קודמת מזינה את זו שאחריה כמו ברקורסיה."
"זו מטאפורה מזעזעת וממש לא מכבדת. מצטער שאמרת לי אותה, היא לא תצא לי מהראש."
"אתה זוכר שבאת לאורקל כן?"
"כשאת צודקת את צודקת, יאללה בואי ניגש לעיקר."
"ובכן, הכה במומחה. בבקשה."
"טוב, מוכנה?"
"נולדתי ככה."
"האם אי פעם אמצא 'היא' חמודה ומגניבה שתכין לי קפה בבוקר אחרי שבלילה אפרק לה את הצורה? "
" יש לי את זה. מוכן?"
" לכי על זה אורקל."
"יעברו עוד חורפים רבים עד שכל העורבים יצללו למעמקי האגם הקפוא שלך, אבל במילא איפה שקר שמה תלך במעגלים עד שלבסוף תגיע לשמש."
" זה הדבר הכי מטופש ששמעתי כבר הרבה זמן, ואת מדברת עם חובב מטאפורות מדופלם. מה עוד יש לך להתנבא בפני? "
"זהו. נגמרה הנבואה. לך לך לדרכך."
"לקחת חזק את תפקיד האורקל עם האמירות הסתומות שלך."
"אתה רוצה את זה בגרסה הברורה? "
כן, אהיה אמיץ."
" בדסמ וזוגיות בשבילך הם כמו שמן ומים ואתה לעד תנסה למוסס אותם אחד עם השני ולעולם זה לא יימס. זה ישאר תערובת עם שני חומרים שלרגע ייראו לך כאילו הם אחד, אבל בדיוק כמו שמן ומים הם יפרדו מהר מאוד ואתה תישאר עם מים לא ראויים לשתיה."
"טוב נו, מותר לך להתנבא. את בכלל לא אורקל, ואני לא ארצח את אבא ואתחתן עם אמא. אני עוד אמצע את כוס התה שלי ואערבב בה בדסמ, זוגיות, פרגון, תקשורת ואינטימיות."
"היה שלום, בהצלחה עם השמן והמים."
"תודה לך, ושתדעי שכשהיא תבוא היא תשבור את הרקורסיה הארורה שלך."