כשהמורה בחליפה המסוגננת שאל את הנסיכה הקטנה של גאוס מה היא רואה, היא לא היססה והשיבה בנחרצות בראטית עם סגנון של המאה ה-19: "קן נמלים, אדוני". נו באמת, הרהרה לעצמה הגרסה המאה עשרים ואחתית שלה עצמה: "איזו מן בראטית אומרת אדוני בסוף ההתחכמות שלה?".
אבל האמת היא שזו לא הייתה התחכמות כלל וכלל. רעש הקיין בדיוק פילח את האוויר, אך מבלי הסיומת החדה של נחיתה על בשר חשוף והצווחה המוחרשת שבאה מיד אחריה. היא עמדה מולו בדממה והוא ניצב מאחורי שולחן העץ הכבד שלא פעם כופפה והופשלה עליו ללמוד לקח. היא הביטה בנקודות במערכת הצירים ששורטטו בגיר לבן על לוח הצפחה הירוק ופשוט לא ראתה כלום פרט לנקודות פזורות. הוא הביט בה ארוכות, ממתין שתראה כבר את מה שמצופה ממנה לראות. הוא יצא ממבצרו-שולחנו והתקדם לעברה. בידו האחת הקיין וביד השניה פריט משונה, ממש על גבול הביזאר. הפריט המשונה והלא כל כך קשור היה פשוט פעמון כסוף קטן. בעוד הוא האיץ את קצב התקדמותו לעברה היא אימצה את מחשבתה והחלה לירות לעברו בקול רם ובלי לחשוב: "ענן! זה ענן! אולי ציירת ענן שעומד להמטיר גשם? נכון אדוני?! מה? לא??? ". הוא המשיך לפסוע לעברה מניד את ראשו לשלילה תוך שהוא מרים באיטיות את הקיין ומקרב לה אותו לסנטר בזמן שהביט לה בעיניים עם חיוך קל. הוא הרים את פניה מעלה עם המקל הדק והממזרי שהכירה היטב תוך שהוא שומר ממנה על מרחק של בערך מטר. "נו נסיכה?" שיגר לחלל האוויר בתקווה. מי יודע? אולי האימה תדרבן את הטיפשונת? "זה לא ענן... הא?" זרקה ביאוש עם נימה שובבה שאולי תרכך אותו קצת. "בבקשה, אדוני. תלמד אותי! באמת שאני מנסה אבל לא רואה כלום". הוא התקרב תוך שהוא דוחף אותה לקיר עם הקיין מהסנטר. כך קרה שתוך שהוא מתקדם לעברה היא דידתה לה אחורה על עקביה עד שנתקעת בקיר ופלטה אנקת הפתעה.
"מה את רואה?", שאל בטון שקט, תוך שהוא מוסיף לבסוף מבלי לשכוח: "נסיכה". הוא קלט שהיא לא עושה את עצמה והניח את הקיין על אחד שולחנות הכיתה בצד. הוא תפס לה את הסנטר ביד וכיוון את מבטה ללוח תוך שהוא הצמיד את גופו אליה עד שהרגישה את בית החזה שלו עולה ויורד ומוחץ אותה על הקיר. על הלוח היו מפוזרות נקודות בהתפלגות נורמלית מבלי קו רגרסיה שמסגיר אותה, אך באופן ברור דיו לכל אדם יודע דבר. הוא קירב לה את הפעמון לפנים כך שבשדה הראיה שלה היא ראתה את הפעמון בצדו האחד ואת ההתפלגות דמוית הפעמון שעל הלוח מצדו השני. הוא חיזק אחיזתו בסנטר שלה עד שלא יכלה לשאת את זה וסיננה חירש: "די, בבקשה. זה כואב!". וככה, בדיוק כמו שהוא אוהב אותה, הוא שאל אותה בפעם האחרונה לפני שקיבל תשובה הולמת: "נסיכה, מה את רואה?"
ההבנה החדה הכתה בה לפתע, בלי הכנה מוקדמת, בדיוק כמו הקיין שפילח את החדר דקות ספורות לפני כן והרצין את האווירה השובבה: "אדוני! הרי זהו נחש שבלע פיל!".