לילה ואני לא הולכת להרדם בקרוב כמו רוב הלילות האחרונים, מחשבות מטרידות על מחשבות מטרידות, והשבוע עשיתי את הדבר הכי אמיץ בעיניי מזה תקופה ושיתפתי ברגשות עם חברה קרובה. לפחות ניסיתי. כמה פשוט שזה נשמע, ככה מורכב זה עבורי.
אז כמובן שבהתחלה נהיה לי בלאק אאוט, בדיוק כמו עכשיו.
*הפסקת הקלדה להשבת הזכרון*
אם היה לי שנקל על כל פעם שנפלט לי "לא יודעת" לגמרי בטעות במהלך אותן דקות הייתי יכולה לקנות לי סיגריה אלקטרונית חדשה, מן הרגל מגונה שרכשתי לי החודש האחרון. האמת שזה דווקא מצויין, מסייע בגמילה מהרגלים מגונים ישנים אחרים.
על כל מקרה, ידעתי שזה מה שיהיה, אז עשיתי את הדבר הכי קיטשי שיכולתי וכתבתי רגשות מראש והצצתי בסתר על מה שכתבתי. האמת עבד. כצפוי ניסיתי להקליל את האווירה, הרי אני אלופה בזה, אך השתדלתי לא יותר מידי לשם שינוי.
בסופו של דבר גיליתי שכנראה אחרי הכל לאנשים כן אכפת ממני ושהציפיה שיקראו את המחשבות שלי ויבינו לבד מה עובר עלי הייתה מוגזמת. הבעיה אכן הייתה בי כפי שחשדתי מלכתחילה, אולי גם בעיה בלהביע אכפתיות כלפי אחרים בעצמי.
עוד צעד והדרך עדיין רחוקה.
עריכה:
מדהים השמטת הפרטים השיטתית שלי.
לא ציינתי מה שיתפתי. לא ציינתי שבמהלך ניסיון להתגבר על הבלקאאוט ללא עזרים חיצוניים (aka התזכורת שרשמתי לי) חוויתי הצפה רגשית שמתבטאת בעצם בפרץ בכי שימשך רק כמה שניות ויתחלף בפרץ צחוק שמזלזל במה שקרה לפני רגע. לא ציינתי למה מלכתחילה נוצר מצב בו אני יוצאת מגדרי ומשתפת. והשיא: "מחשבות מטרידות על מחשבות מטרידות". טובה אני.
בעצם כתבתי המון מילים ומעט מאוד תוכן. אני מרשימה את עצמי כל פעם מחדש.
אבל טוב נו, אסלח לעצמי, זה הכלוב והרי אני מנסה לשמור על מידה מסוימת של אנונימיות/מסתוריות.