אז פתחתי בלוג כי אני אוהבת לכתוב על תהיות...
ויותר מזה אני אוהבת לחלוק אותן עם העולם.
אבל... אני פחות אוהבת לחשוף מעצמי, לפחות לא בכזו מהירות (תכונה גרועה, אני יודעת).
לא אוהבת גם לחשוף מעצמי במובן השטחי *במקום הזה* כדי לא להוליך שולל אף אחד - כלומר לגרום למישהו להסיק שאני בעניין של להפגש/קשר כזה או אחר (מסתתר רמז בין השורות). ואל תשאלו אם כך למה אני פה, כי אני בעצמי לא יודעת (רעיון, מישהו?).
אז מצאתי את עצמי משתפת בעיקר תלונות שיש לי על המקום הזה.
ואז מפסיקה מהר מאוד.
כי זה גרם לי להבין שאלו שיש לי בעיות איתם (אדגיש *לי*. לאו דווקא הם לא בסדר) לומדים מה מפריע לי, ואז מסווים את זה ומביעים אות הזדהות. וכצפוי, מהר מאוד המסכות יורדות...
(לדוגמה- "אני מסכים, זה הזוי שמישהו מבקש ממך ישר תמונה". אחרי 10 דקות - "שלחתי לך תמונה של הפנים שלי, עכשיו את חייבת לשלוח חזרה").
ולאחר החפירה שלי המסקנה לשמה התכנסנו היום (קוראים לזה אמ לק לדעתי בפייסבוק) - מאז כבר לא כותבת.
ניצלתם.
ולמה הפוסט הזה חשוב ואעלה אותו ? הוא לא. אני פשוט במצב רוח חופר של שלוש בלילה ואין מישהו בסביבה שאחפור לו. מתנצלת על בזבוז הזמן אם מישהו טרח לקרוא.
לילה טוב.
