היא הגיעה הביתה חבולה, פצועה ודם נוטף מרגליה. "הייתי עם נעלי עקב, מיהרתי, מעדתי וכתוצאה מכך השתטחתי בעוצמה על הכביש" שיתפה בכאב לתמיהתי על הנסיבות. נטלתי את תיקה ממנה והשכבתי אותה על הספה בסלון. חיטאתי את הפצעים, חבשתי אותה ברחמים והשקתי אותה בתה צמחים.
"וואו תודה איזו מסירות", היא אמרה בחיוך מיוסר. "את יודעת, זה קורה הרבה. את לא הראשונה שנפלה וככל הנראה לא האחרונה" ניסיתי לעודד את רוחה. ידעתי שיותר מכל, כאבה לה המבוכה שבנפילה ופחות הפצעים שנפערו אצלה. כשהיא סיימה את התה המהביל, היא כבר הייתה הרבה יותר רגועה ורעננה.
"אבל אתה יודע מה מעניין?" הרימה פתאום את מבטה ופנתה אלי. "מה מעניין?" שאלתי בסקרנות. "המעניין, זו ההתייחסות האכפתית שלך לפצעיי. אתה הרי משאיר בי מדי פעם סימנים וצלקות ולא מטפל בי ככה, אז למה עכשיו כן?" הקשתה. "אה, זה.." הגבתי בחיוך כשהבנתי לאן חתרה והמשכתי; "זה פשוט. את הפצעים שאני עושה, אני לא יכול לרפא. מה שאין כן כשהפצעים הם של גורמים אחרים, אותם אני בהחלט יכול לקומם, לשקם ולרפא".
