לפני 5 שנים. 10 באפריל 2019 בשעה 21:39
כן, הוא. הדחף ההוא שיושב בין הרגליים.
לא רק - גם בבטן, בראש, במקום הקדוש.
כן, אתה.
אתה שסיבכת אותי באלפיים שקרים.
אתה שדוחף את עצמך לכל מקום בחיים.
אתה שמפצל אותי בין נחמד, חכם, אדיב ונאור.
ליצור שמחפש רק למצוא את החור.
לא, לא אתן לך לקחת אותי כזה נמוך.
כבר היית שם, אתה יודע במה זה כרוך.
היית משווה אותך לסם, לו הייתי עושה סמים.
או להימורים. גם הם מסבכים את החיים.
ואני, האם אני והדחף שווים?
אני זה שיושב וגולש שעות ושנים.
לומד עוד מידע שמעשיר לי את החיים?
אולי אני סתם מבזבז פה חמצן ונוזלים.
והוא - הוא בא והולך כשמתחשק לו.
כמו שותף שבורח, כשהמצב מסתבך לו.
עוד הנאה רגעית באה והלכה.
זה דכאוני לכתוב את זה, יש לי ברירה?
הדחף אמר לי לכתוב, אז כתבתי.
״שקט!״ הוא דורש, ״כמעט וגמרתי״.
