למה אני מת על ריק ומורטי?
מעבר לזה שהיא מצחיקה עד דמעות, גורמת לך לחשוב קצת והמד"ב פאקינג מעולה, היא גם שיחררה אותי מאיזה קיבעון.
מאז שהתבגרתי, ברור לי שאין שום משמעות לחיים מעבר למה שחשוב בעיני. ידעתי לדקלם את כל הקלישאות האלה ובמידה רבה אפילו לחיות אותן. אבל תמיד היה לי איזה דרייב "להצליח בחיים", סטארטאפ, השקעות, הרחבת אופקים, ספורט. אולי דרייב זאת לא המילה הנכונה, יותר אובססיה. *ידעתי* שמי שאני, כל ההויה שלי, תלוי בהצלחה הזאת. הייתי זקוק לה כדי לאשרר את מי שאני. זכורה לי שיחה במהלך התואר (כולנו ירקנו דם), מישהי אמרה במלוא הרצינות שהיא תעדיף להתאבד מלפרוש מהתואר, ואני חשבתי בדיוק את אותו הדבר אבל לא היה לי האומץ לומר את זה ראשון, רק להנהן בהסכמה. עכשיו, ברור שזה טפשי, אבל ככה הרגשתי במשך שנים לגבי הרבה דברים.
ואז אתה פוגש את ריק, פסגת ההישגיות החומרית האנושית, ומה באמת עושה לו טוב? לבלות עם הנכדים שלו ולצפות בטלויזיה.
לא שהפכתי לבטלן, אבל הרצינות התהומית שלי בתחומים מסויימים התמתנה במעט הומור. אני עדיין הישגי מאוד, אבל מסיבות נכונות יותר, כי העולם מעניין, כי זה ממלא את החיים שלי. בעולם בו מקריות משחקת תפקיד גדול לפחות כמו יכולת, מאוד קשה לחיות אם אתה חושב שיש לך את היכולת אבל לא מצליח. וכשאתה מנסה מהסיבות הלא נכונות, כישלון כואב שבעתיים.
אז אולי האסימון נפל במקרה אחרי ריק ומורטי, אולי משהו אחר היה מפיל אותו לולא הסדרה, אולי הייתי ממשיך להתבגר ומבין לבד. אבל כך הדברים התגלגלו והמחשבה על ריק מחממת לי את הלב ומזכירה לי כמה החיים שלי טובים.
