אני לא יודע מה זה כן, אבל ראיתי משהו שמתיימר להיות זה והעלה לי כל מיני סעיפים.
ראיתי ראיון עם ניק אופרמן (כן, אני באיחור) - 5 דקות על גבריות. הוא והמראיין יושבים, אוכלים סטייקים, שותים וויסקי, מדברים על שפמים ועל איך שהחיים המודרניים קלים מידי. על כמה שבשר אדום זה טעים ולמרות שהרופא אוסר עליו, כל עוד הוא חיי, הוא מתכוון להמשיך להנות מסטייקים. זה?! בחיי שלרגעים חשבתי שמדובר בפרודיה.
הרי זה מגוחך מכל הכיוונים. ראשית, אין שום דבר גברי בלעשות עניין מבשר, כאילו זה טעם החיים. שנית, אם הרופא אומר שאתה מגזים, זה מטומטם וחלש אופי להתעלם מזה. כנ"ל לגבי אלכוהול. אין בעיה בלפתח טעם, לטפח תחביב, גם אם הוא לא בריא או מועיל במיוחד. אבל להתייחס אליו ברצינות תהומית, כאילו איזה חלק מאישיותך יעלם בלעדיו. נו באמת. לפחות הם לא התענגו על סיגרים תוך כדי.
ויודעים מה? גם "לעשות דברים עם הידיים" (נגרות במקרה של אופרמן) זה אוברייטרד. זה הסממן ולא המהות. יש סיפוק וחשיבות בלהיות עצמאי, לתקן תקלה בבית. גם להזמין טכנאי זה בסדר. מה שלא בסדר זה סטייט אוף מיינד בו בלת"מ הוא קטסטרופה.
באמת שאין לי מושג מה זה גבריות. אבל, אולי, זה משהו באזור של להסתכל על המציאות נכוחה, ולהיות אחראי, ממושמע וצנוע מספיק כדי להתנהג בהתאם.
Frivolous Soliloquy
Buy the ticket, take the ride...למה אני מת על ריק ומורטי?
מעבר לזה שהיא מצחיקה עד דמעות, גורמת לך לחשוב קצת והמד"ב פאקינג מעולה, היא גם שיחררה אותי מאיזה קיבעון.
מאז שהתבגרתי, ברור לי שאין שום משמעות לחיים מעבר למה שחשוב בעיני. ידעתי לדקלם את כל הקלישאות האלה ובמידה רבה אפילו לחיות אותן. אבל תמיד היה לי איזה דרייב "להצליח בחיים", סטארטאפ, השקעות, הרחבת אופקים, ספורט. אולי דרייב זאת לא המילה הנכונה, יותר אובססיה. *ידעתי* שמי שאני, כל ההויה שלי, תלוי בהצלחה הזאת. הייתי זקוק לה כדי לאשרר את מי שאני. זכורה לי שיחה במהלך התואר (כולנו ירקנו דם), מישהי אמרה במלוא הרצינות שהיא תעדיף להתאבד מלפרוש מהתואר, ואני חשבתי בדיוק את אותו הדבר אבל לא היה לי האומץ לומר את זה ראשון, רק להנהן בהסכמה. עכשיו, ברור שזה טפשי, אבל ככה הרגשתי במשך שנים לגבי הרבה דברים.
ואז אתה פוגש את ריק, פסגת ההישגיות החומרית האנושית, ומה באמת עושה לו טוב? לבלות עם הנכדים שלו ולצפות בטלויזיה.
לא שהפכתי לבטלן, אבל הרצינות התהומית שלי בתחומים מסויימים התמתנה במעט הומור. אני עדיין הישגי מאוד, אבל מסיבות נכונות יותר, כי העולם מעניין, כי זה ממלא את החיים שלי. בעולם בו מקריות משחקת תפקיד גדול לפחות כמו יכולת, מאוד קשה לחיות אם אתה חושב שיש לך את היכולת אבל לא מצליח. וכשאתה מנסה מהסיבות הלא נכונות, כישלון כואב שבעתיים.
אז אולי האסימון נפל במקרה אחרי ריק ומורטי, אולי משהו אחר היה מפיל אותו לולא הסדרה, אולי הייתי ממשיך להתבגר ומבין לבד. אבל כך הדברים התגלגלו והמחשבה על ריק מחממת לי את הלב ומזכירה לי כמה החיים שלי טובים.
הייתי רוצה שהשכרות שלי תהיה לירית, כמו של טום. אולי הייתי שותה יותר. במקום זה היא עצובה וללא אירועים מיוחדים.
נבוקוב. בגלל השפה, אלוהים השפה. פעם קראתי ספר של המינגווי (אמריקאי, נובל לספרות) אחרי ספר אנגלי שלו, זה היה לא הוגן. לא להאמין שאנגלית זו השפה השלישית של נבוקוב. בגלל יחסי האהבה (מעטה) - שנאה (רבה) שלו לרוסיה, הוא מיטיב לתאר את הרע ומעט הטוב שבארץ האומללה הזאת. חבל שהרוסית שלי לעולם לא תהיה טובה מספיק כדי להנות מהרוסית שלו.
אורוול. בגלל הדיוק, המח האנליטי, הקיצור והבהירות שלו. אם מתמטיקאי היה כותב ספר, הייתי מצפה שככה הוא יצא. בגלל המקוריות ובגלל שאין ספור מושגים, רעיונות וצירופי מילים שגורים הוא טבע.
דוסטויבסקי. כי אף אחד אחר לא מבין את נפש האדם כמוהו. כי הוא מדכא ומרומם את הנפש בו זמנית. כי הוא חשב את המחשבות השפלות שלך הרבה לפניך, ועוד העלה אותן על הכתב.
אשמח להמלצות.
מה אם כל חייך אתה מופנם, אתה נופל להגדרה במדיוק, שקט, לא מתחבר עם הסביבה, שונה, מתבודד, ביישן.
אתה חיי עם הדמות הזו, והיא טבעית לך. מוצלחת לך. נוחה לך. ויום אחד מבליחה דמות אחרת, רק הבזק קצר מיקום מקביל.
האם באמת כל חייך היית מופנם? בהחלט, עד כמה שאתה זוכר. דרך אחת לחדד לעצמנו את מי שאנחנו היא להזכר איך היינו כילדים, עדיין חסרי מודעות ובלי מטען. אתה זוכר ילד שקט, שונה, מתבודד? צלול עמוק יותר. אנחנו זוכרים זכרונות, לא את המציאות. אתה זוכר ילד יוצא מהבית לביה"ס, מחכה שהבית יתרוקן ושב על עקבותיו ומבלה את היום בקריאה. אנחנו זוכרים את מה שאנחנו מצפים לזכור. צלול עמוק יותר. בכזאת קלות וטבעיות אנחנו ממלאים את התבנית שנתנו לנו, או גרוע מכך, שנתנו לעצמנו.
ואולי כל תבניות האישיות האלה, הן בדיוק זה, תבניות. אז מילאת את התבנית של ילד להורים משונים וגרושים, ידעת שהורים חורגים מאמללים ילדים, שמהגרים לא נקלטים ושילדים חכמים אמורים לשתוק. כמה מחייך הם המצופה, וכמה הם אתה?
כל פעם שאני תופס את עצמי משקר, אני נותן לעצמי סטירה מנטאלית ואומר את האמת. התחלה צנועה, אבל יש לי תקוות גדולות.