מה אם כל חייך אתה מופנם, אתה נופל להגדרה במדיוק, שקט, לא מתחבר עם הסביבה, שונה, מתבודד, ביישן.
אתה חיי עם הדמות הזו, והיא טבעית לך. מוצלחת לך. נוחה לך. ויום אחד מבליחה דמות אחרת, רק הבזק קצר מיקום מקביל.
האם באמת כל חייך היית מופנם? בהחלט, עד כמה שאתה זוכר. דרך אחת לחדד לעצמנו את מי שאנחנו היא להזכר איך היינו כילדים, עדיין חסרי מודעות ובלי מטען. אתה זוכר ילד שקט, שונה, מתבודד? צלול עמוק יותר. אנחנו זוכרים זכרונות, לא את המציאות. אתה זוכר ילד יוצא מהבית לביה"ס, מחכה שהבית יתרוקן ושב על עקבותיו ומבלה את היום בקריאה. אנחנו זוכרים את מה שאנחנו מצפים לזכור. צלול עמוק יותר. בכזאת קלות וטבעיות אנחנו ממלאים את התבנית שנתנו לנו, או גרוע מכך, שנתנו לעצמנו.
ואולי כל תבניות האישיות האלה, הן בדיוק זה, תבניות. אז מילאת את התבנית של ילד להורים משונים וגרושים, ידעת שהורים חורגים מאמללים ילדים, שמהגרים לא נקלטים ושילדים חכמים אמורים לשתוק. כמה מחייך הם המצופה, וכמה הם אתה?
כל פעם שאני תופס את עצמי משקר, אני נותן לעצמי סטירה מנטאלית ואומר את האמת. התחלה צנועה, אבל יש לי תקוות גדולות.
