מבלה עם חברה והיא פתאום אומרת...
אין לי מושג איך אנחנו חברות, את אדם כל כך לא מוסרי.
אני צוחקת, אני סופר מוסרית, פשוט יש לי אמות מידה אחרות. אני תמיד אנסה להיות אדם טוב, לא לפגוע באחרים, לא לשפוט אחרים, אני לא תככנית ואין לי בעיה להתנצל כשאני טועה.
פשוט אין לי רגשות אשמה, אני לא מרגישה רע אם אני בוגדת בבן זוג שלי ואין לי שום דחף לספר, לא רואה בזה משהו רע וזה שאני סדיסטית זה גם בסדר מבחינתי, ככה אני אוהבת.
היא מהרהרת ואומרת בעיני זה מזעזע, קשה לי לדמיין שאבגוד בבעלי.
אני צוחקת ולא עונה, רק מדליקה סיגריה.
יש מקומות שאני משחררת, יש משהו מקסים בנאיביות ואני לא אהיה זאת שארסק אותה.
אני מוקפת באנשים נאיביים, מלאי שמחת חיים. ככל שהזמן עובר אני מגלה שזה מחלחל, אני יותר רכה מלפני שנים.
לפעמים יש לי הרגשה שהחיים ניווטו אותי בחזרה לנקודת ההתחלה טובה יותר. כזאת שאולי הייתי מגיעה אליה אם לא היה כל כך הרבה אם בדרך
