כשנעלמתי מכאן, ישבתי עם האקס שלי, לא האקס המיתלוגי אלא זה שאהב אותי כמו שאני עם כל הטירוף והעצבים, זה שבוכה עבורי כשאני לא יכולה לבכות, אותו אחד שסגר את העסק שלו ובא לבשל לי ולחברות. כשהן צחקו עליו שהוא שפוט שלי הוא רק עמד שם הביט בהן ואמר להן שאף אחד לא יאהב אותן כמו שהוא אוהב אותי, הערצתי אותו באותו רגע. שנאתי אותו ברגעים אחרים, אבל כשרע לי אני הולכת אליו, הוא ממלא לי אמבטיה, יושב על הריצפה לידי, הוא שומע את המילים שאני לא יכולה להגיד.
לפעמים אני חושבת להתקשר אליו, אני מתגעגעת לצחוק שלו, מתגעגעת לדרך שלו לטפל בי, אבל אז אני נזכרת בדרך שלו לעצבן אותי, לא סתם לעצבן אלא ממש להוציא מהכלים.
אני מתקשרת הוא מצחיק אותי ומעצבן אותי, הוא אומר שאני לא בן אדם, אני ישר מתארת לו עד כמה הוא בהמה, הוא שותק ואומר את לא בן אדם, את מלאך. הוא מזכיר לי אותי בצורה שרק למעט אנשים נתתי לראות.
שנינו בצומת דרכים, אני מקשיבה, אנחנו מכירים כל כך טוב אחד את השני, את הפחדים, את הפגמים, את החלומות.
יש לו דרך לתאר דברים שגורמת לי להתגלגל מצחוק, כבר שכחתי איך אני נשמעת כשאני צוחקת.
"הסכסוך הערבי-ישראלי, זה משחק ילדים לעומת הסכסוך שלך עם עצמך, הם לפחות זורקים אבנים"
