רגעים

יום השואה תמיד לא פשוט עבורי.

אכזריות ללא הגיון או שמסתתר מאחוריה הגיון מעוות

זה משהו שהמוח אולי יכול לקלוט  אבל הלב מסרב  להאמין.

קשה לי לדבר אחרי המופע אבק ואפר, הדמעות זולגות ללא שליטה.

אני מתגעגעת לסבתא שלי

המשפט האחרון שהיא אמרה לי לפני שהיא נפטרה היה "כמה את יפה" התנתקה שוב מהמציאות וחזרה לחיות בלולאה את השואה

לפתע אני קולטת אילו חיים מדהימים בניתי לעצמי.

אני עובדת בעבודה שאני אוהבת עם אנשים שאני אוהבת, באוקטובר אני אתחיל ללמוד

יש הרבה דברים שרציתי וזה לא יקרה, זה כואב אבל ממשיכים הלאה

לפעמים אני לא מאמינה לאדם שהפכתי להיות

כל הרעש שהיה בתוכי נעלם נותרה רק שלווה.

היום אני יודעת שאני יפה