הכל היה צריך להיות אחרת.
2 אנשים אוהבים אותי ולפני שעברנו לגור ביחד נירא היה שסיבה יחידה לריב תהייה אני, שלומי ודאגה לשמחתי ואושר שלי.
המציות יצאה אחרת.
כמו שדה קרב של מלחמת מאה שנה. כבר כמה שנים טובות. הם רבים בינהם ואני צריכה להתרוצץ ולהרגיע רוחות. המלחמה לא קשורה עליי ב90% או לפחות אני לא רואה שזה קשור. ובעשה אחוזים שנשארו הקונוטציה היא ממש לא מה שהיה צריך להיות.
אני בשדה מוקשים.
כל הזמן צריך לחשוב מה ואיך להגיד.
אסור להביא רגשות באמת כי ב99.9 אחוז מהמקרים הם מתפרשים לא נכון ולרעתי.
כתבתי לא מזמן על החלון.
אז אחרי שכעס גלש גם להיום בבוקר שאלתי שוב מה העניין.
מתברר שיש לי לפעמים מבט וטון שאומר לאנשים שהם טיפשים ולא מבינים עניין.
לכאורה זאת אני אתמול שהרגישה טיפשה ולא מבינה איך זה מסתדר זרימת אוויר עם חלון סגור.
התדהמה שלי קיבלה פרשנות אחרת לגמרי.
מתברר שבנוסף לכל גם לא נתתי לה להגיד עד הסוף מה שהיא רצתה אחרת היתי מבינה למה היא מתכוונת... שזה בכלל סיפור בפני עצמו וגם חסר משמעות כמו דיאלוג.
החלון נפתח מצד אחת אז זה לא משנה גם תריס היא לא עכלה להשאיר פתוח מצד אחר כי זה חלון הזזה חד כיווני.
לא משנה, נעזוב את זה כרגע.
השיחה בכל מקרה לא התנהלה כמצטפה. אני יצאתי אשמה כרגיל והיתי צריכה להתנצל על התנהגותי הלא הולמת.
ניסיתי להזכר מתי פעם אחרונה היא התנצלה על משהו?
לא הצלחתי.
אני חייה עם שני מניפולטורים מצויינים שהורגים לי את הנשמה מיום ליום עוד קצת. ועוד קצת. ועוד.
ואני אפילו לא יכולה לפרסם את זה כי הוא יראה ויתחיל במניפולציה. במקום ללמוד מזה הוא יהפוך את זה נגדי. ושוב אצטרך להתנצל. להרגיש אשמה. עוד עלה ינשור מעץ חיי.
למשל על זה חתחתי את עצמי אני קיבלתי עונש.
אני חושבת שמין הראוי שיתן עונש לעצמו כי חתחתי את עצמי בגללו. כי כבר לא יכולתי. כי כאב מידי בפנים. כי לא ראיתי טעם להמשיך.
כי בשיחת חרום לא יודעים לעזור חוץ מלשאול מה את מרגישה עכשיו.
פאקקק מה יכול להרגיש בן אדם שרוצה לעזוב?!!!
אבל אני אעשה את העונש ולא אגיד לך כלום....
כי בשביל מה?
מרגישה בין פטיש לסדן.
רוצה לברוח מכולם.
רוצה לחיות לבד.
חלום חיי.
חלום שלא יתגשם לעולם....