יושבת לי לבד בחושך. הוכלת לעצמי את הלב. אתה קפצת לכמה דקות ועזבת חזרה אליה.
מעניין איך זה מתנהל אצלכם.
מה אתם עושים כשאתם ביחד.
ניסיתי לחשוב ומה אנחנו עושים כשאנחנו ביחד. רק שנינו. כמה זמן כזה יש לנו?.
נירא לי אתה מבלה איתה יותר מאשר איתי. נכון אתה נמצא בבית ואנחנו יכולים לצאת עם ילדים אבל זה לא אותו הדבר.
כשאנחנו לבד. כשילדים ישנים. זה ממש מעט זמן. כי או שאנחנו הולכים לישון. או שאתה יושב שעות בשירותים. משחק. מתכתב. גולש ועוד.
ומה נשאר לי ממך?
שעה? אולי שעה וחצי ביום....
חבל שבכלל התחלתי לחשוב על זה.
נהייה לי ממש עצוב.
מועקה מכרסמת לי את הלב ונשמה.
אמרת שאתה אוהב.
עניתי אוהבת.
שאלת עד כמה.
וחשבתי באמת עד כמה?
בטוח הרבה יותר ממך.
בטוח הרבה הרבה הרבה הרבה יותר ממך.
אתה כל כך מאושר מהפס שקיבלת שלא רואה אותי יותר.
היאנשאלה אותך בשביל מה אתה צריך אותה עכשיו כשאתה עושה סשנים גם לי.
אמרתה שאני זה משהו אחר.
שאותי אתה לא יכול לחלוק. מה זה קשור לא ברור לי.
מה שכן אני גם לא רוצה לחלוק אותך עם אף אחת. לא יודעת איך זה לא ברור. מכל השנים שאמרתי לך שאני לא בוגדת ואיך שאני מתיחסת לבגידות.
אני מוכנה לתת לך הכל. אולי מזה אתה מפחד. והורס. הורג.
אתה מחפש בחוץ. מה שאני מתחננת לתת לך במשך כל השנים שאנחנו יחד.
אתה לא לוקח. רק עכשיו אתחלת לקחת קצת כי גיליתי את הרומן הזה שלכם.
אמרתי לך לבחור. לא יכלת. אתה בטח תגיד שבחרת בי וזה יהיה שקר גס. הסיבה מאד פשוטה לא נפרדת ממנה.
לא יכלת.
אז לא בחרת בי.
חיכיתי.
לא יכולתי לחכות יותר מידי זמן כי כאב לי נורא.
כאב עצום.
כאב שאי אפשר להבין או להכיל או להרגיע.
כמה שלא נכתבו ספרים, פוסטים וכו לגבי הכאב.
אין מילים לתאר אותו.
כשאתה אוהב ובן אדם בוגד בך שוב ושוב.
משקר.
ואתה מאמין ומגלה שזה שקר פעם אחר פעם.
אז החלתתי לתת לך פס. כי בכל מקרה היתה בוגד. לא איתה אז לאחר זמן מה היתה מוצא מישהי אחרת.
עוד לב שבור לאוסף שלך.
תמיד מצאת מישהי אחרת.
כאב שלי הוא מתחזק גם בגלל שאני לא מבינה למה. למה אתה עושה את זה? למה אתה עושה את זה לי? לנו? לילדים שלנו? למה?
אף פעם לא סירבתי לסקס.
אני נותנת לך חופש מעל ומעבר.
אני נותנת לך אמון. כמו שביקשת כאילו לא נפגעתי לעולם... ונפגעתי המון. אבל פרסתי נשמתי ואת הלבנשלי הגשתי לך באמון מלא. חשבתי שזה יקר ערך ולא תפגע.
תדע עד כמה זה שביר.
עד כמה זה יכול להרוג. עד כמה אחרי פגיע שכזאת לא מתאוששים לעולם.
פגעת.
סלחתי.
פגעת שוב.
סלחתי.
האמנתי שאם אתן לך אמון שוב תדע לאריך. תדע לא לפגוע יותר לעולם.
פגעת.
הפעם, הפעם אני סולחת לך כמו תמיד. כי אני אוהבת אותך הרבה, הרבה, הרבה יותר מעבר להבנה ויכולת שלך לאהוב.
אבל נשמתי מתה.
לב שלי השחיר.
הוא לא פועם יותר.
הוא לא יוכל לחזור לחיים.
אין בו יותר אמונה באהבה.
אין תקווה.
אהבה מתה.
אני שמחה שאתה מאושר.
אני שמחה שעשיתי משהו שנתן לך להרגיש טוב.
השלמתי עם המתב.
עכשיו זה הפירקוסים אחרונים של אהבתי אלייך.
לכן כל כך קשה לי.
כל כך לא מוצאת את עצמי.
כל כך לא יודעת מה להגיד ואיך להגיב ולהתנהג.
משתדלת לא להסתכל לך בעיניים. מפחדת שתראה. תנסה להחיות מה שכבר מת ותכאיב לי רק יותר.
איני יכולה לפגוע בך.
איני רוצה בכאבך.
רוצה רק שגסיסה האיטית הזאת תפסק.
אוהבת אותך עד אין סוף.
לא יהיה אחר לעולם.
גם לא היה.
אני הופחת לאט לאט למדבר.
מדבר רגשי.
וכך אני רוצה להשאר.
ששום דבר כבר לא יוכל לפגוע.
להכאיב.
לפצוע.
שלא יהיה דבר חיי שיכול למות.
אסגור את השמיעים שלי לגשם.
אין יותר חיים במדבר שלי.
וכך שישאר.
לנצח נצחים.