כוונות טובות

היא כתבה שדיברת ארוכות הלילה....

איתי אתה לא מדבר. מתחננת, אבל אתה לא.

אתה אומר שאני מיוחדת. אבל לא מסביר. אז לא נישאר לי אלא להבין את זה לבד. איך שאני יכולה.

אתה אומר שלא יכול לחלוק אותי עם אף אחד. 

אני מרגישה שאני כמו ספא אהובה או כיסא נוח שאתה לא רוצה לאף אחד לתת לשבת עליו.

אני תמיד יהיה שם. אתה תמיד יכול לבוא להשתמש בו וללכת.

לפעמים אתה עושה דברים וכיסא נסדק אז אתה מתעצבן על הכיסא שהוא נסדק כי אתה לא רוצה שישבר הוא נוח מידי. אהוב, כן כיסא אהוב כי לא יברח. כי שומר ותמיד בדיוק באותו מקום אחפה שהשארת אותו.

אז אתה מתעצבן על הכיסא במקום להסתכל רגע מה עשית שגרם לכיסא להסדק.

הראי כיסא לא רוצה להשבר. כיסא גם רוצה להיות שלם. רוצה לחיות באושר.

כיסא רוצה להיות שלך.

לכיסא הרבה יותר נוח לעמיד פנים שהכל בסדר כשאתה איתו אבל כשאתה עוזב געגוע מכרסם את הכיסא שלך.

והוא כירסם אותו כבר עד הבסיסו.

כליפה נשארה אבל היא מתחילה להתפורר.

אתה עדיין לא רואה זאת.

אבל נתשת את הכיסא יותר מידי.

קפצת ולא שמרת עליו יותר מידי.

היתה בטוח שהכל יהיה בסדר איתו אז טעית.

עשית הכל כדי שהוא ישבר.

והנה רגל מתקפלת.

המשענת סדוקה.

יעבור עוד זמן מה. אולי הרבה אותי מעט תלוי אם המשך השימוש יהיה שמרני או לא.

כפי שזה נרא עכשיו השימוש רק החמיר. אתה נוטש אותו יותר ויותר.

אז אני מרגישה שאני פשות חפץ אהוב ונוח ולא יותר מזה בחייך.