לדעת שכל המערכת יחסים היתה שם מישהי עוד.
לדעת שכשעברנו דירה היא עזרה לך לערוז בגדים שלי.
נגע בלבוש תחתון.
בחולצות, מכנסיים.
ענדה תקופה את השרשרת שלך שאני זכיתי רק פעם אחד להחזיקה בידיי.
לדעת שלוח שנה שהיתי מסמנת משמרות שלי בעצם שימש כידיעון מתי לא היה בבית למפגשים יותר בטוחים שלכם.
לדעת שהיא היתה בין ראשונות אם לא הראשונה ששלחת לה תמונה של התינוקת שלנו כשהיא נולדה.
לדעת שעדכנת אותה במה שקורא בחיינו.
לדעת שאמנתי שאתה נוסע לדוג ובעצם נסעת לסופ"ש איתה.
ירח דבש שלנו היה אולי קצר יותר ממפגשים מסויימים שלכם...
נכון היא היתה נעלמת לתקופות.
אבל תמיד נשאר טלפון שלה בשלוף ותמיד היתה חוזרת.
ואני? אני היתי לבד, אמנתי. חיכיתי כמו ילדה טובה.
אמנתי לכל השקרים.
הגנתי עלייך בפני ההורים אפילו שלך שאתה צריך את הדייג שאתה צריך לצאת וצריכים להיות לך חיים וזה בסדר.
חשבתי שתעריך את זה. זה שאני משחררת אותך, זה שאני תמיד מחכה. שאני תמיד שם כשאתה צריך, כשחלומות רעים תוקפים אותך.
אמנתי באהבה.
אהבתי אותך כאילו לא נפגעתי לעולם...
אם תשאל אותי שוב את אותה השאלה....
אני אענה לך שלא. אני לא מסוגלת לאהוב יותר כאילו לא נפגעתי לעולם.
אני לא מאמינה יותר באהבה.
אני לא מאמינה יותר לאנשים.
אני לא יכולה לראות יותר את הטוב שבהם.
לא נשאר ממני כלום.
נשארתי לבד.
בעצם כך הייתי.
וכנרא שכך נועדתי להיות.
הביטחון עצמי שלי תמיד היה נמוך.
האמנתי שאני מספיק טובה בשבילך והתברר שלא.
תמיד חשבתי מה עוד חסר לי? למה אני רעה? מה לא בסדר איתי? למה אני לא מספיקה?
מה עוד אני צריכה לעשות כדי שלא תלך ממני, שלא תשאיר אותי לבד.
חיכיתי בימים ובלילות למגכ שלך, לקול שלך, לך.
תמיד אמרתי לך שאני מחכה גם אם אני הולכת לישון אני מחכה שתעיר אותי שתחזור כי אני מחכה ורוצה להיות איתך.
במקום זה בחרתה לא להעיר אלה להזמין מישהי אחרת לתוך הבית שלנו כשאני ישנה.
כל מה שרציתי זה להיות שלך ושאתה תהיה שלי.
ריסקתי את עצמי לתוך האבה שלי אלייך.
לא נשאר ממני כלום.
ואני נשארתי לבד.
או שלא נשארתי? כי לא נשאר ממני כלום.
כמו שהיא תמיד היתה שם.
אני נעלמתי.
הפכתי לצל.
אני חייה על אוטומט. מחייכת. עושה מטלות יומיומיות. נושמת. אוכלת. מכבסת. שותפת. אבל זה רק עטיפה.
אני אינני עוד.
נשארתי לבד. ולא נשאר ממני כלום.