הכל פיקציה

"הלכתי לבית המרקחת של בלומפלד וקניתי דייסה לתינוקות.
אכלתי דייסה חסרת טעם אבל כה נעימה לחך, וזכה
ואז ראיתי שתי דמעות בדייסה וחשבתי, אולי ממני זלגו"

את זה יורם קניוק כתב בספר המעולה "בתו", אבל ככה בדיוק הרגשתי היום. אולי בגלל החום, אולי בגלל היום המחורבן שהיה לי, אבל ממש קודם קראתי את הכתבה על שמוליק קראוס שהיתה במוסף והרגשתי לרגע עובר את הסף של להזליג שתי טיפות על המג'דרה ולתהות, אולי ממני זלגו...

וזה היה הטריגר:
"קשה לדבר איתו על המעברים האלה, החורים השחורים הללו מערבלים את נשמתו. צריך להיזהר. כשצעירה מתקרבת אל שולחנו בחוף, מתגלה כאב נוסף. היא שואלת אותו אם אפשר לקבל את מספר הטלפון של בנו. "הכרתי את בן בהודו, טיילנו ביחד שלושה ימים", היא אומרת לאב השותק. "אני לא יודע מה הטלפון שלו", השיב לה קראוס בריחוק, "אני לא יודע איפה הוא". לפני שנתיים נעצר בן קראוס לאחר שהכה את אביו ואיים להרוג אותו. מאז נותק הקשר. "

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/883387.html