הכל פיקציה

אמש ראיתי את ההופעה המדוברת של הבילויים
להקה משובחת לכל הדעות ומופע של רוק חתרני מצוין.
בהרכב היה מתופף הזוי למדי, שני נגנים על כלי נשיפה שנתנו נופך ספק ג'אזי ספק כליזמרי לכל העסק, בכל אופן הכניסו המון דם חם ונשמה למופע. אחד על תפקיד הסקספון המקצועי, המדויק, השולט בעיניניים ואחד בתפקיד הפרוע, הקופץ, היורה לכל הכיוונים.
וכן שתי גיטריזטים מזוקנים היטב, האחד משוגע. משוגע, האיש ככל הנראה לוליא פרק את העול הנפשי הכבד שהוא בברור נושא על
כתפיו דרך הצלילים היה מבלה את זמנו בין מחלקות פסיכיאטריות להוסטלים למיניהם .
והשני , הסולן גם כן נלהב מאוד ושר יפה את הטקסטים המושחזים המפורסמים שלהם. נראה כמו איזה ברסלב חמוד כזה
כל כך מסור למה שהוא עושה, הוא גם היה מאוד בתוך כל זה וניהל את המופע בצורה מקצועית ככל שיכל.

בלטה בהעדרה הקלידנית הבליינית, מאיה דוניץ, אמונם אני לא מעריץ מושבע ולא עוקב אחרי הלהקה באופן נילהב
ולמעשה עד שאיש הגיטרה המשוגע לא סיפר שמאיה לא הגיעה בגלל שהיא היתה צריכה להמליט, לא ידעתי בכלל שההרכב חסר.
אבל, מאותו רגע לא עזבה אותי המחשבה כמה נוכחות של אותה אישה שאני לא מכיר בכלל יכלה להשפיע על הסיטואציה.
כולמר הנה הנה חמישה מוזיקאים מצוינים, להקה עם כל האינטראקציה הנלוות ללהקת רוק צעירה וטובה והמשיקה אלבום שני,
ובכל לזאת פתאום הן ניראו קצת כמו ילדים אבודים. קצת כאילו אישה אחת עם קלידים או אקרדיון, (ברקע, לא מובילה, לא מנהיגה, ) רק נוכחת, ברגע יכולה לעשות כזה הבדל, לתת משמעות, תוחלת וכיוון לכל ההופעה הזאת.
קצת קשה להסביר למה בדיוק אני מתכוון, אבל האיכות שזאת של הנוכחות הנשית היא דבר שנמצא בכל סיטואציה.
כשאישה אחת מצטרפת לחמישה גברים זה שונה מאוד מגבר שמצטרף לחמש נשים.נכון, הומוגניות מינית שונה מהטרוגניות בכל אופן, אבל אתמול כל כך בלט לי המשקל של הנוכחות הנשית הזאת. היה ההעדר שלה היה מאוד מורגש. "העדר טעון" אני יכול לומר ביני לבין עצמי.

זה הזכיר לי הגיג מסוים שעלה פעם בעיקבות שיחה אם איזו פימינסטית ברופי. היא שוב בכתה על איך שהשפה העברית שוביניסטית,
מפלה וממעיטה בערך נשים . דיברה על כך שזה לא נכון להפוך את הדיבור ללשון זכר רבים כאשר יש רוב נשי.
אני רוצה לצאת לרגע להגנה על השפה העיברית, בכל זאת שפת קודש היא, ואני חושב שיש פה איזה היבט פסיכולינגוויסטי, רוחני אפילו
לשימוש הספציפי הזה בהטיות לשוניות.
דווקא מוצא חן בעיני שלא בכזאת קלות איפשר לדבר על תופעת מסויימת בלשון נקבה, השפה שלנו מחלקת את העולם לנשי וגברי
נקבות וזכרים. אבל ניראה לי שהשימוש בלשון נקבה רבים, כאילו מצריך יותר זהירות. בעיקר בעיברית, היא שפת הקודש, שפת האלוהים, השפה של האמת.
העיניין הוא בעצם שיותר קל לתאר דברים בלשון זכר, קבוצה של גברים - לשון זכר רבים, קבוצה של נשים לשון- זכר נקבה, קבוצה מעורבת - לשון זכר ולא משנה מה היחסים והפרופרציות מבחינה כמותית.
לי זה רומז על טוהר, זה כמו מתכת שיכולה להחשב טהורה רק אם אין בה שביב של משהו אחר,
רק אם היא באמת טהורה.
קבוצה של גברים תשאר זכר רבים גם אם היא לא תהיה אך ורק זכר רבים, זה כל מיני דברים, קצת מזה קצת מזה= זכר רבים.
אבל קבוצה של נשים ברגע שנכלל בה פרט אחד שהוא לא אישה היא כבר לא יכולה להיות נקבה רבים, היא כבר משהו אחר, מבחינה שפתית ומבחינה תפיסתית.
זה מאוד ברוח המקראית השורשית שלנו, המפרידה בין קודש לחול, בין טהור וטמא, בין שמן זית כתית מעולה לקנולה "סחלה"(schle).
יש את המשקל הזה לנוכחות הנשית. העולם העתיק הכיר בו, עולם הפמדום בנה עליו אימפריה.
זה נותן לנשים נישה מיוחדת מתחינה לשונית. את הפימינסטית הקטנה הקטנה זה דווקא העליב, אולי בצדק, אולי כבר אף אחד לא מסתכל כך על הדברים. שמעתי פעם רב שדיבר בעיניין על ההבדלים המגדרים במסורת שלנו, הוא טען שכלום ניגזרים מכך שהאישה קרובה יותר לאלהים, זאת בעצם הגישה היהודית, האישה יולדת- מביאה חיים, לכן פתורה מתרייג מצוות, עול הפרנסה וכן הלאה זה מקור כל הנבדלות המגדרית: האישה דומה יותר לאלוהים. גם אני לא האמנתי למילה שיצאה לו מהפה, גם הוא בטח לא, אבל זה לא עושה את הדברים פחות נכונים.
זאת גישה מאוד אולד-אולד-אייג'ית (נו גם קצת ניו-אייג'ת) ששכחנו ממנה מזמן, בעיקר העולם הדתי, היחס המשפיל לנשים השובינזם. המקור שלו אולי אמיתי, נכון, טהור משהו, אבל עם הזמן, והריטואל ומיסוד הדת נאבד במקום כל כך רחוק.
בעל לאישה שהביאה אחד-עשרה ילדים (עשר בנות דרך אגב) שכח מזמן שכל תחושת החשיבות שהוא סיגל לעצמו מותקף שונותו מאישתו,
היא עיוות של תפיסה הרואה בנשיות טוהר רוחני בעל נופך אלוהי.

אז הבילויים הם בילויים והעוגיות הן עוגיות וגבר בין נשים משנה את ההטיה הלשונית והעדר טעון של קלידנית עשה לי הבדל גדול בחוויה. פתאום.