לפני 15 שנים. 6 בנובמבר 2009 בשעה 20:30
הערב נסעתי לקבלת שבת אצל חברים, לא נסיעה ארוכה.
כשנכנסתי למחלף המפלצתי החדש של עין הקורא, יהודית בן יעקב שמה לי את השיר הזה:
לא חדש שזה אחד השירים היפים שנכתבו, אחרי הכל הוא זכה לכל כך הרבה גרסאות כיסוי מדהימות
מפרנק סינטרה דרך יוסי בנאי ועד נינה סימון. ובאמת כל פעם הוא קורע אותי מחדש.
הפעם עד כדי בכי. בכי אמיתי עם דמעות, געגוע, עצב, דאגה. לא יכולתי לעצור את עצמי. גם לא רציתי.
כנראה בהשפעת הפוסט על היתושית התפוצצה לי איזו סיפנסה כששמעתי את הביצוע המדהים הזה.
זה לא משהו רע. מה שמדאיג אותי זה המבצעת.
אני שונא את ברברה סטרייסנד, גם אם יש איזה שיר או שתיים שלה שאני כן יכול לסבול,
אני שונא את ברברה סטרייסנד. אולי יש בזה משהו אנטישמי, אבל אני שונא את ברברה סטרייסנד.
שבת של שלונלון.
ואם לא קשה לך רק, "תנקי טיפה, תנקי טיפה..."
😄
"אל תלכי מכאן
לך אמציא שפה, כה מטורפה
אבל כה יפה
אדבר איתך על אוהב נשכח
שליבו נוצח בראותו אותך..."
