הכל פיקציה

"העברית אוהבת שאני מזינתותה" [היתושה]
מוקדש לשתיהן באהבת אמת.

מה שהם אומרים, הסטרקטורליסטים המגניבים האלו, זה שהתוכן הוא לא העיקר בשפה.
הסטרקטורליזם מסתכל על המבנה, נגיד שמשפט בנוי כמו רכבת והקרונות הן המילים. כיוון שבתוך המשפט ניתן להחליף בינהן - הילדה הקטנה ליטפה את את הכלב- הכלב ליטף את הילדה הקטנה- זהו נקרא ניתוח פרדיגמטי( אנכי). כשלמילה "כלב" במקרה הזה תפקיד פוליסמי. היחידות בפרדיגמה נפרדות ומובחנות מהשניה. האות ב' לא דומה לאות ד' והמילה "ילדה" שונה מן המילה "חתול".
אך המשמעות שלהן נגזרת מתוך מקומן במבנה, כך כלב יכול להיות בעל חיים חמוד או איש מניאק, פ' יכולה להיות רפה או דגושה ואפילו להראות כך ף' אם היא מופיעה בסוף משפט.
לוי שטראוס דיבר על כך שהשפה מורכבת ממבנים מנוגדים, תרבות/ טבע, חוץ/פנים שולט/נשלט.
משמעות היחידה בפרדיגמה מוגדרת ע"י המובחנות שלה מיחידות אחרות בפרדיגמה שלה.
המרכיבים שלה לא עומדים בפני עצמם. כלומר, אי אפשר להבין מושג אם הוא בתוך ריק. רעיון שעומד בודד- אין לו משמעות.
המשמעות נגזרת מתוך היחסים בין המושגים.
כשעושים את הטעות של לנסות להסביר זן, זה חלק מההסבר למושג ה"ריקות".
שטרואס דיבר גם על התת מודע הקולקטיבי, קצת אחרי יונג אומנם, אבל כמוהו חקר והתבסס על מיתולגיות מתרבויות שונות.
הוא השווה את השפה לחברה, כמוגדרת באמצעות היחסים בין המרכיבים שלה, בעיקר ליחסי החילופין בתוך המשפחה.
בהמשך דה סוסיר טבע את המושגים מסמן (לצורך ההסבר המילה הכתובה או הנשמעת) ומסומן ( המשמעות או המשמעויות) ובעצם הפריד בין המילה למשמעות, הוא דיבר על המילה כמשהו נפרד מן היצוג המטלי שהיא מעלה. ובעצם בין החוויה הישרה לפרזנטציה שלה בשפה, לפרזטציות בכלל. כסטרקטוריאליסט הוא המשיך וטען שמסומנים נקבעים, בין השאר, באמצעות הבדלים בינם לבין מסומנים אחרים.לכן משמעותה של מילה אינה תלויה רק בעולם, אלא קשורה גם לשפה עצמה. מושגים נמדדים ביחס למושגים אחרים.
למסמן "גדול" אין משמעות בלי "קטן" כך "בן" ו "אב" לכן הלאה.
בקיצור המסומנים של כל מסמן תלויים במסומנים של המסמנים המנוגדים, השונים- האינם המסמנים שלהם עצמם.
מה שהם אומרים, הסטרקטורליסטים המגניבים האלו, זה שהתוכן הוא לא העיקר בשפה. אלא המבנה,
דווקא יש פה דגש על הצורה והאופן ולא על המתוכן וה"מה". זה קצת מזכיר הנחיה בתרגול זאזן, שבו נותנים לתכנים של התודעה
לבוא וללכת כרצונם בלי להתעסק איתם יותר ודווקא שמים לב לתחושות באופן כללי, למשך שלהן, לצבע, להרגשה, כאילו שם המהות.


טוב, אז אחורי שהשטחתי שני הוגים גדולים ואסכולה תרבותית שלמה, אני רוצה לדבר על יתושית.
אבל בגלל אפחד מכם לוידע מזה אז ניכול לשתמש במסמן" עיברית-שיחדשית" או- "עברשית".
עברשית כמובן היא השפה הדיגיטלית המדוברת, אבל במיוחד אני רוצה לדבר על הניב בו אני משתמש (אני קורא לו יתושית מדוברת).
היתושית המדוברת שהיא תוצר אבולוציוני של העברית הרגילה, היא שפה כתובה והמחקה את השפה המדוברת.
מיכוון שהיא משמשת לשיחה ושם היא מתפתחת היא דומה מאוד לשפה הדבורה, אחד הדברים שהיא אוהבת,
העברשית שאני מדבר עליה, זה לחבר מילים. היא מאוד חסכונית במובן הזה, אפילו יעילה.
בשפה הדבורה (יעני מדוברת), המשפט מדובר כרצף אחד, זאת בניגוד לשפה הכתובה בו קיימת הפרדה פיזית בין המילים.
מי שלא מאמין לי שינסה להקשיב למשפט בשפה זרה להגיד כמה מילים הוא שמע. כדי לחלק את המשפט למילים אנחנו נעזרים קצת באינטונציה אבל בעיקר במשמעות. את המשפט אנחנו אומרים כיחידה אחת רציפה, זה בתכלס מדהים, החלוקה למילים קורית רק בשלב התפיסה והפענוח. מבחינת ההבדל בין המשפט הכתוב למדובר, אותיות האהוו"י משלמות את מחיר, במיוחד התנועות הארוכות, א' ה ' וע'-
לושמתיטוב= לא שמעתי טוב.
מתושה= מה את עושה. (ד"א מה אתה עושה= מתעושה - כותבים כמו ששומעים. )
הצחקתותי ימלונה= הצחקת אותי יא מלעונה.
ואכן גם בעברשית אנחנו נשארים תלוים במשמעות ובהקשר כדי לפענח, כמו בכל שפה.
אחרי הכל הבנת שפה הוא תהליך מלמעלה למטה (top- down) זאת אומרת (בגדול) שלמוח יש תפקיד יותר חשוב מהעיניים (בקריאה).



טוב או רע?

עחחח מכפת לי. אבל זה טוב, זה נעים וזה כיף, זה זורם וזה א-פורמלי.
יש בה חופש בעיברשית, מותר לטעות בה, מותר להגיד ניפרסם תזה ישה מליונים =אני יפרסם את זה יעשה מליונים.
כי י' במקום א' בגוף יחיד עתיד לגמרי זורם מבחנתי, אפילו שבשיחה דבורה אני אקפיד על א'.
אם זה יראה מלאכותי או מעושה, העברשית לא תספוג את זה.
מנישה. =מה אני אעשה. לעברשית אופי שחקני, כן ילדותי, היא גם באה מהמקומות האלו, מהתיכוניסטים האסמסים והאיי סי קיו.
השפה הזאת גרה בתוך הקונטקסט שלה, ורק כך צריך לנתח אותה.
לא חושב שיש בעברית הדיגטלית משהו פחות עמוק מהעברית הרגילה, אפילו מהספרותית, אני מוצא בה המון חן,
לא במובן הפואטי, אבל כן באסטטיקה, זאת שפה שאפשר להתאהב בה, תרתי משמע.
אם כבר מאחר והיא לא באה על חשבון העיברית התקינה אלא נולדה בעולם חדש ובטריטוריה משלה היא יכולה רק להוסיף, להעמיק
ובמיוחד לתת המון צבע ויופי חיות לשפת קודשנו.
ובכלל אני חושב שהעידן הפוסטמודרני כבר נגמר. בעיני אנחנו התחלפנו, כמו שאלון אבוטבול אומר בכוכב הכחול.
נראה לי שאנחנו כבר במין עידן תרבותי חדש- אולי אפילו ככה יקראו לו בסוף, בהשראת הניו אייג'.
עידן של אנשים שכבר ראו הכל ומבקשים קצת שיכחה.
מה יותר חשוב היום מרוח שטות? ממשובה? רצינות תהומית היא דבר לא בריא,
חפירות סקרטורליסטיות בפוסט כל כך משעמם הן סוג של קטסטרופה, בימים אלו האנושות (אני) משוועת לחוסר רצינות.
כשאני אני רוצה לתת עצה או לעודד מישהו או את עצמי, יש לי מנטרה בלתי מנוצחת,
"אל תקח את עצמך כל כך ברצינות".
זה באמת כל הפשע, הטעות הזאת לשים את עצמנו במרכז, כאילו הכל סובב אותנו וכל איזו שואה קטנה היא סוף העולם,
אני לא מדבר על הקטנה האדם מול בורא עולם או משהו כזה, אלא על כך שהדברים פשוט קורים ולא צריך לקחת אותם באופן אישי.


אז קלוד לוי שטראוס, אבי סטרקטורליזם מת שלשום,
וזה לא שאני כזה משוגע עליו, למרות שהיו להם רעיונות מגניבים.
הממשיכים שלו כמו בארת', לאקאן, דה סוסייר ופוקו הם הוגים הרבה יותר מעניינים
אבל הם לא האריכו חיים כמוהו. הספידו אותו כאחרון ההוגים הגדולים של הדור ההוא.
אולי זה באמת סוף של עידן.

או כמושמרים צלנו, סופשלידן.