המחבוא הסודי שלי

אני באמת חושבת שיש לי איזה סוג של מאניה.

אני בבעיה ונמאס לי להרגיש ככה

אולי אני באמת צריכה ללכת לפסיכיאטר 

לקחת תרופות 

לא יכולה 

זהו אמרתי את זה

פתחתי על עצמי עין

קמתי הבוקר והכול כואב לי

אני חולה באופן נוראי

הכול אבל הכול כואב לי

איזה זוועה

הלוואי שיהיה בו רק

מחשבות טובות

דיבורים טובים

תוכניות טובות

ושקט

וגם שוקולדים ומלא מתוקים

בחיים לא הרגשתי כל כך לבד

כמו עכשיו.

כל התוכניות שהיו לי

לא הסתדרו 

שום דבר ממש שרציתי

באמת לא הצלחתי כלום

הכול יצא עקום, לא עברתי כלום

אני כל כך מבואסת מזה

למה אני תמיד צריכה להילחם על הכול?

חזרתי אתמול באפיסת כוחות

לא עשיתי כלום

באמת כלום

יש לי כל כך הרבה דברים בראש

שאני רוצה לעשות אבל שום דבר

לא באמת מניע אותי לקום ולעשות 

התסכול הזה 

אני לא אוהבת אותו

אני חושבת שאני מתחילה לעבד דברים 

ולהבין למה כל דבר קורה לי.

תחילת שבוע ואני מדוכאת ״החברים״ היחידים

שלי זה הזקנים פה בני ה-60 שרוצים להיפגש

איתי רק כדי ״לשתות״ קפה.

איזה כיף

קיבלתי את התעודה,
הרגשתי כאילו אול של ארבע שנים ירד ממני והמטרה הושגה.
האמת הדבר שהכי שימח אותי זה שאבא ואמא שלי התרגשו 
ובעיקר אבא שלי שהיה כל כך גאה בי.
החיים הציבו לי הרבה תלתלות והוא ראה שלמרות הכול אני קמה ולא מוותרת ולא נותנת ליאוש או לקושי לעצור אותי.

ולמרות זאת אני מודעת למצב,
החלומות על אזעקות חוזרות והרגשתי היום שלא אכלתי כלום או שתיתי כלום 
והפחד הזה שגם גורם לי לשכוח לאכול לא נותן לי מנוחה.

העיקר אני אקדמאית יאחתי
ומרגש אותי כי בסוף השבוע יש לי ריאיון לתואר השני.

וכמתנה לעצמי נרשמתי לריטריט יום בשבת הבאה 

אתמול ראיתי את הסרט השני של "הקול בראש" 
וחצי סרט רק בכיתי. הזדהתי כל כך עם החרדה בעיקר כשבסוף היא התפוצצה וההתקף היה רציני.
כמות החרדות שחוויתי או ההתקפי פאניקה / זעם וכדומה היו נוראיים אחד אחד
ואז חשבתי על ההתקף הרציני האחרון שהיה לי
שמאז משהו בי התקלקל לגמרי 
וזה שבר אותי.
אני כל כך רוצה למצוא את האדם הזה שאני יוכל להרשות לו וזה לא קורה
אני בורחת מזה ולא מרגישה ביטחון 

זה סרט מקסים עם מלא משמעות אבל אני לא כל כך חושבת שזה באמת סרט ילדים