המחבוא הסודי שלי

אתמול ראיתי את הסרט השני של "הקול בראש" 
וחצי סרט רק בכיתי. הזדהתי כל כך עם החרדה בעיקר כשבסוף היא התפוצצה וההתקף היה רציני.
כמות החרדות שחוויתי או ההתקפי פאניקה / זעם וכדומה היו נוראיים אחד אחד
ואז חשבתי על ההתקף הרציני האחרון שהיה לי
שמאז משהו בי התקלקל לגמרי 
וזה שבר אותי.
אני כל כך רוצה למצוא את האדם הזה שאני יוכל להרשות לו וזה לא קורה
אני בורחת מזה ולא מרגישה ביטחון 

זה סרט מקסים עם מלא משמעות אבל אני לא כל כך חושבת שזה באמת סרט ילדים