המחבוא הסודי שלי

מחר יש לי יום הולדת לועזי
בכל מקום הגיל שלי ישתנה
ואני אהיה זקנה יותר בשנה
סמאלהה

גם מהכאב

גם מהעצב

גם מהשמחה

יש לנו אפשרות בחירה 

ערב יום השואה מזכיר לי שאנחנו פה בזכות ולא בחסד.

אולי סבתא שלי לא ידע מה זו אהבה כי אמא שלה לא

ידע מה זה, היא איבדה את הכול ואת עצמה.

ואולי היא הייתה צריכה, הם היו צרכים להעריך 

שדחפו אותם לכאן בלי כלום אבל הגנה על החיים.

ולמרות כל הכאב והחוסר רצון לעבור עוד יום כזה

איך אפשר להמשיך לחיות באותה תצורה?

הלוואי שנוכל לחיות פה בזכות 

בשקט

בשמחה

שיגאלו אותנו 

להיות סביב תחושת עצב כי כלום לא מסתדר זה בהחלט מדכא
אני כל כך מנסה להיות 'לוחמת' ולא לוותר ולעשות ולנסות אבל
אני שוקעת סביב עצבות הזו.
אני כבר שלושה ימים נרקבת בבית בין המיטה לספה בשכיבה 
כי אין לי לחץ על הגב והצוואר שמקרין על כל הגוף כמו נכה
יצאתי רק לתורים רפואיים. המצב בקנטי
וויתרתי על ציור שיעור וכל כך בא לי משהו מתוק
אני מוכנה לאכול גלוטן אפילו.

נראה לי שנהפכתי להיות מזוכיסטית

לפעמים יש משהו מנחם בלחזור למקורות,
לנוח ולא לחשוב על המירוץ אחרי העבודה.

שמתי לב כמה אני יכולה להיות רעה כלפי אחרים גם אם זה רק במחשבה.
כמו שנאה נוצרת לי במחשבה ואני מגעילה את עצמי. 
אני מנסה לשמור על טוהר המילה ואם אני חושבת מחשבה רעה על
מישהו אני פשוט אומרת לעצמי תתרכזי בך לא בו. כמה קל היה
אם כולנו היינו פועלים באותה התצורה.

אף פעם לא באמת נמשכתי לפורנו

לראות משהו נטול רגשות לא מעניין בשיט.

בספרות יש רגשות, חיים, המשכיות 

ואפשר להיסחף באופן הכי טבעי שיש.

לגולל את הסיפור שוב ושוב ולחיות אותו

כאילו הוא מציאותי לגמרי.

התחלתי לקרוא סיפור על דמויות מתוכנית

שאני אוהבת, היא מצוירת זה לא אמיתי 

אבל הסיפור הרגיש חי באינטימיות של

הדמויות והשליטה שהייתה שם עוררה

בי רצון להרגיש, לחיות.

חוץ מלצייר פורטרטים אני אוהבת גם לקרוא

למרות שאני חושבת שהכדורים נגד דיכאון

גורמים לי לדיכאון וכואב לי הכתף ברמות

אני מנקה עושה מכינה את הבית ויודעת

שממחר הולכים להיות לי שלושה ימים

של ניתוק, שקט אמיתי, מנוחה, אוכל

קריאה ומשפחה.

זה הניקיון והחירות האמיתית מבחינתי של החג.

לפעמים כל מה שאני רוצה זה תשומת לב

שמישהו ידאג לי ולא יזכר בי כי הוא צריך 

ממני משהו.

נורא בא לי את זה

החלטתי שאני רוצה להתפטר

אני רוצה לקחת דמי אבטלה שבחיים לא

לקחתי מאז שהתחלתי לעבוד מאיזה גיל 

16 בערך.

אני רוצה לא לעבוד קצת

רוצה חופש

רוצה מנוחה

כואב לי לא רק פיזית

כואב לי נפשית

למרות כל הדברים שאני מנסה

התאונה הזו הרסה לי את החיים

בכל כך הרבה מובנים שנמאס

לי מזה. אני רוצה שקט

רוצה זמן לחשוב

רוצה זמן לנוח 

רוצה זמן לעסוק בציור

רוצה לטייל 

רוצה להיות עם עצמי

זה הבחירה שלי כרגע והבחירה שלי היא בעצמי.

לפעמים הייתי רוצה להיות בעולם פשוט יותר
כזה שנגמר לך הג'ל כביסה ואתה לא צריך למשכן כליה
כי לגשת לחנות יהיה יותר זול. בעולם כמו שלנו במירוץ
אין זמן לכלום. אפילו לא לישון כמו שצריך.

אתמול כשוחחתי עם ידיד הבנתי כמה העולם רץ אבל אני תקועה במקומות מסוימים.
אני תכף גדלה בשנה ונכון שאני מתקדמת ומתפתחת והגשמתי חלומות שרציתי מאוד
עדין אני רווקה. וכל תמונה של מישהו מתארס או מתחתן או נכנס להיריון צובט לי את הלב
כי אני עדין לבד. אז מה שווה רכב חדש, ציורים ריאליסטים וקבלה לתואר שני עם אני לבד?

שיכול לקרות לי זה שאני לא מצליחה לזכור דברים.
הגוף בוגד ואיתו גם המוח ואני באמת לא זוכרת.
לא כי אני לא רוצה כי אלה כי משהו חוסם ואני מתשגעת
שאני לא מצליחה לזכור ולא מוצאת שום דבר.

בחיי שזה מעציב אותי

כמה דברים רעים אני עוד אצטרך לעבור כדי שיהיה ליטוב בחיים?