לפני חודש. יום חמישי, 15 בינואר 2026 בשעה 16:34
הפחדים שלי נכון לזמן הזה בסדר עולה:
1. לא להצליח למצוא זוגיות
2. להישאר פוסט טראומטית לכל החיים
3. להמשיך לפחד כשאני נוהגת בכבישים מהירים
4. לא למצוא עבודה
5. לא להצליח להיות מאושרת
אני יודעת שהבעיה מבחינה זוגית היא בי. גדלתי לתכנים של הזנחה, מתיחות, התעללות מילולית, הרחקה מגברים
ופגיעה מינית בשנות העשרים. כול אלו גרמו לי להרחיק את עצמי מגברים לגמרי ולכבות את השלטר של המיניות.
לבעיה הזו יש שלל פתרונות וכבר מחר אני יכולה לנסות ואולי אפילו לפתור אותה אבל יש נקודות שעוצרות אותי.
מה אם זה יקרה שוב? מה אם הוא ילחץ? מה אם הוא לא יקשיב? הרי הוא יגיד אני קשוב אני פה בשבילך אבל ברגע
האמת זה יחזור לאותו המקרה ובסוף הוא יאשים אותי שאני לא ביקשתי לעצור. והפחד הזה שזה יקרה שוב אוכל אותי
ובסוף אני נשארת לבד. אתמול בשיח עם שאר הסטודנטיות בהתנסות הקלינית דיברנו על זה שלגיל השלישי יש ליבידו
וחשקים ומה זה משנה שחלק מהם עם רגל בקבר. לא צריך הרבה לסקס וזה נכון, לפעמים אפילו לא צריך אהבה רק מכניות
אבל אני גם את זה לא מסוגלת ואני מתחבא מאחורי מילים גדולות שנקראות 'שמירת נגיעה' כדי שיבינו למה אני ככה.
אבל בסוף זה רק פלסטר ופלסטר לא עוזר לפצע להחלים ולהגליד, הוא משהו זמני לתקופה קצרה. אני זקוקה לדבק
כזה שיוכל לאחות את השברים שבי כדי שאפסיק להסתתר מאחורי מילים גדולות שאולי יש להן משמעות חלקית עבורי
אבל הן לא המהות, לא באמת בכול אופן. אני רוצה לצאת לדייט ושהמהות לא תהיה מגע או שיחה על סקס אלה על
להכיר ולראות האם יש בנינו חיבור, האם נוכל כול אחד מאיתנו יוכל להביא את העולם שלו וליצור יחד עולם משותף.
אני מתקפת את הרגשות שלי בעיקר את הפחד אבל גם את השמחה בהבנה שהבעיה בי ולהתרכז איך אני צריכה
להיות פחות ביקורתית כלפי עצמי ופחות שיפוטית כלפי מה שיקרה או לא יקרה. אני רוצה שבשנה הזו אני אצליח
להשתחרר מהתבניות האלה שמחזיקות אותי, למצוא מישהו שיכיל אותי ואני אוכל להכיל אותו וכמו שביון אמר
נהווה את המיכל והמוכל אחד לשני ושאני אוכל לחזור ולהנות מהמגע והאינטמיות והחיבור והחיות שהיא מביאה
לאדם.
