המחבוא הסודי שלי

יש לי לק עם לבבות בציפורניים 

ובכל פעם שאני מסתכלת עליהם

אני נזכרת לאהוב את עצמי ולתת מעצמי

נתינה מולידה אהבה 

גם התלתלים התקצרו אבל היי לפחות חידשתי צבע 

וחבל שאף אחד לא יכול לראות את זה כאן

נכון שזה לא בשליטה שלי

ונכון שאין לי מה לעשות עם זה

ועדין אני חווה חרדות מהאזעקות

בייחוד שאני בעבודה כמו שהייתי עכשיו.

כי מה החיים שלי אלה החיים של הילדים

שאני הגננת שלהם ושומרת עליהם.

אני שונאת את זה שאני מרגישה ככה.

חוסר העונים והלחץ שמנסים להשיג אותי 

ואני לא מצליחה לענות לאף אחד.

התסכולים האלה.

מבאס להרגיש ככה בחיי

אני צריכה לעבוד על זה יותר

להתמודד יותר עם הפחד

למרות שקשה

אבל אם אני מסתכלת על הצלחה אמתית 

אתמול הלכתי לסרט לבד

משהו שרציתי לעשות הרבה זמן

ומעבר לתרומה גם החלטתי לעשות מעשה

התנדבותי ולאסוף כסף ודברים לקבוצת

חיילים שאחד מהם חבר של אחותי 

והם בעזה.

למרות שיש קשיים אני עושה ומשתדלת

אני גאה על השינוי שלי 

הייתי בסוג של אוטופיה
חופשה שציפיתי לטוס אליה אחרי חודש קיצי רווי 
בעבודה וחוויות ורציתי עוד רגע להוסיף לאוסף.
וכל פעם שהייתה החמרה במצב אני הייתי בארץ אחרת ואני חושבת שאולי הנפש הייתה צריכה את המרחק הזה.
לא איבדתי קרובים להפך כולם נשארו בחיים, שרדו אבל אני רואה את אחותי. 
במקום להתרחק ולהתמקד בחיים היא בורחת למסיבות האלה יותר ויותר, מתגרה בגורל.
הלוואי שהתפילות שלי מתקבלות, שהתחזקות שלי תשמור עליה. אני מרגישה בעצמות שמשהו לא טוב.

ומצד השני סיון רהב - מאיר רשמה היום בבוקר "כל חורבן - הוביל אותם לבסוף לצמיחה. והקטסטרופה הגדולה מכולן הובילה אותם לגדולה שבלידות-מחדש: שלוש שנים בלבד אחרי שהביט באישוני מלאך-המוות באושוויץ, הגיב עם ישראל באישור חסר תקדים של החיים, בהכרזה על מדינת ישראל"

אז אולי זה נכון, אולי אנחנו צרכים חורבן כדי לצמוח ממנו.
מכל אסון אפשר לפרוח 
אפשר להסתכל להיטלר בעיניים ולמרות הכול אנחנו עדין כאן.
משאלת המוות שלהם כלפינו לא התגשמה  וכנראה עדין לא תתגשם בחיים.

ליטרלי

לא יודעת מה קרה

אבל בחיים שלי לא הקאתי ולא הייתי בשירותים

עם דלי בין הרגליים כי הכול יוצא החוצה.

ומחר זה יום צום ואמור להיות לי דייט

וחוץ מקצת שוקולד כדי לנחם את עצמי

אחרי שהקאתי את כל הארוחת ערב שאכלתי

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אשכרה הקאתי יותר מארבע פעמים

אני מרגישה בולמית

שאצליח למצוא את החמלה והנחלה שלי
את האושר
את היופי
את הטוב
את השתדלות והקרבה
והלוואי רק הלוואי שהסיוטים האלה יגמרו 

לפעמים יש לי רגע של תסכול כשדברים לא מסתדרים 

הלוואי שאני לא אקום שוב בארבע

אבל אני כבר לא סומכת על עצמי

היום אני מבינה כמה אני מתגעגעת לעצמי כצעירה
לא בדיוק למה שהיה אבל לחוסר הבנה וידיעה.
לפעמים לא לדעת יכול להקל מאשר להכביד.

בא לי הביתה

התחלתי לשמור שבת חלקית

למה חלקית?

כי קשה לי עדין לא לאכול עם ההורים בליל שישי

אפילו שהבית לא כשר והם מחללים שבת.

אז אני עושה את זה חלקית ופתאום נפל לי

האסימון למה אחרי שדיברתי עם חברה קרובה.

חסר לי התא המשפחתי,

זה לא אותו הדבר כמו לשבת עם אחותי

ולשבת עם אמא ואבא שלי ואחותי הקטנה

שהקשר אחר.

שמתי לב שהקשרים הם מה שנעשים מהותיים יותר בחיים

ובדומה שאולי זה ישתנה כשאכנס לזוגיות והמהות

תשתנה בדיוק כמו קשר של שליטה.

אני כבר שבוע חולה ומוסיפה לזה את החרדות של לבנון 

וחזרתי לעבוד בשישי עד הצהריים וכאבי גב ועייפות 

והכול יחד יותר אצלי חגיגה נוראית בבטן.

בקיצור התחלתי שינוי השבוע ובגלל כל המצב קניתי כל כך

הרבה דברים ללא גלוטן ששכחתי את הדבר הכי חשוב

ואמיתי וזה פירות. לכי תקני ביום שישי שאת עובדת.

אני באמת תוהה איפה החמלה לעצמי

אם מישהו מצא אותה שיגיד לי כי אני מחפשת אותה.

מתי יבוא היום שאני אהיה עם חמלה לעצמי ולא רק לאחרים?

היום בבוקר הבנתי שאני צריכה איפוס

לעשות התחלה מחדש קצת כמו הפעלה מחדש למחשב.

קניתי מוצרים מתאימים, עשיתי תפריט ואני לוקחת

את עצמי בידיים ורוצה להוביל שינוי חיצוני ופנימי

כדי שארגיש שוב יותר בטוחה ובשליטה.

מן