אנחנו חושבים שרק אנחנו לא בסדר,
רק אנחנו מרגישים מדוכאים או עם
מחשבות שליליות, תקופה קשה וכדומה
אבל בעצם כולם מסביבנו מרגישים בצורה
כזו או אחרת. היום ביקרתי את סבתא שלי
בבית אבות. ותוך כדי יצא לי לדבר עם דוד שלי
על הבת שלו שילדה לא מזמן ושכנראה היא
בדיכאון קשה אחרי לידה ואיך היא מרחיקה
את כולם. אני לא כל כך בקשר איתה
האמת אף פעם לא ממש יצא לנו אבל
הפחד שהרגשתי היה עמוק. לתהות אם
היא תעשה משהו לה או לתינוק ושהיא
לא מוכנה לקבל עזרה. ישר אחר כך חשבתי
חברה טובה שלי שגם ילדה לא ממזמן
ושהיא במצב ממש שונה ממנה.
וחשבתי על עצמי ועל הדיכאון שלי
ושאני מבקשת עזרה ולא מתביישת כבר
במה שעובר עלי ובתחושות שלי ושזה
בסדר, כולם עוברים את זה. הקושי סובב
סביבנו.
מה שאני בעצם אומרת זה שלהגיד אני לא בסדר
זה הכי בסדר בעולם ולבקש עזרה זה לא בושה.
החודש חודשיים הקרובים יהיו לי שוב קשיים ואחר
כך אסתדר. אז מצמצמים פה ועושים את זה ומדברים
עם ההוא אבל אני חושבת שעצם העבודה שאני אומרת
אני לא בסדר זה אומר שאני הכי בסדר בעולם ועל זה
אני שמחה.