זמנית - אין שם

עשיתי את זה שוב.

אני לא יודעת למה אני כזאת טיפשה.

איך תמיד אני מסתבכת והופכת בעיה קטנה למשהו מורכב שעולה לי ביוקר אח"כ.

אני שונאת שזה קורה.

אולי אלו ההפרעות קשב, אולי סתם אני מעופפת, אולי אני באמת לא טובה יותר בכלום חוץ מלהיות חפץ חסר ערך לשימוש של המלכה שלי.

הרי כך אני במילא מרגישה.

אז הנה, עובדה.

דבר פשוט אני לא מסוגלת לעשות.

ובאמת שזה לא היה בכוונה.

 

המלכה שלי השקיעה זמן ומחשבה על מנת לבחור לי חוקים שונים להתנהלות היומיומית איתה ובלעדיה ולאלו נלווים משימות יומיות קבועות שעלי לבצע ולפעמים היא מוסיפה לי דברים חדשים, מדי פעם מעדכנת דברים קיימים.

על חלקם אני צריכה לדווח שביצעתי וחלקם בנויים על אמון ואין לי חובת דיווח, אלא פשוט לבצע, בשביל עצמי כדי שאתאמן על דבר כזה או אחר.

היא נותנת בי אמון מלא, גם במשימות הדיווח וגם במשימות שאין בהם חובת דיווח ואני לא מנצלת זאת לרעה.

יש לי מחברת מסודרת שבה אני כותבת הכל ובודקת למקרה שאני אשכח משהו.

גם הדפסתי לי טבלה למעקב אחרי כל משימה שאני מבצעת כדי לוודא שאני לא מפספסת שום דבר (כי מתחילות להצטבר משימות וכמו שכבר אמרתי, זיכרון זה לא הצד החזק שלי).

אפילו בניתי לו"ז עם תזכורות שאני מקבלת לטלפון.

הכל רק כדי שלא אשכח.

ולמרות זאת... היום, בפעם השנייה, הגעתי למצב שלא הייתי מצליחה לעמוד במשימות, גם אם ממש הייתי רוצה.

זה באמת היה מחוסר תשומת לב לשעה.

אני לא יודעת איך נשלטים אחרים רואים משימות שהם מקבלים... אבל אצלי, אני כל כולי מתייחסת לזה במלוא הרצינות, כאילו זאת הנחייה של הבוס שלי או של המפקד בצבא... ואפילו ברצינות גדולה יותר.

אין הנחות, אין לא בא לי, אין קשה לי.

צריך? עושים!

מבצעת מיד, הכי טוב שאני יכולה ומקווה שהמלכה שלי תהיה מרוצה.

 

אבל שוב, שוב איכזבתי אותה.

שוב יצאתי סתומה ויכולתי למנוע את זה בקלות.

הרי יש לי את המלכה הכי מבינה בעולם.

סביר להניח שהיא לא הייתה מענישה אותי, אפילו לא כועסת... אם רק הייתי שמה לב וזוכרת לעדכן אותה לפני.

היא אמרה לי במפורש - "אנחנו בני אדם וזה בסדר שלא תמיד אפשר לעמוד בכל המשימות, רק תעדכני בזמן...".

 

 

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר מדי.

היא כועסת ומאוכזבת.

אני עצובה ומרגישה רע כי איכזבתי אותה.

קיבלתי עונש מיותר ומדכא שיכולתי למנוע בהודעה אחת קטנה.

 

הבטחתי לה בפעם הקודמת שזה קרה, שאני מתחייבת שזה לא יקרה שוב.

ולא עמדתי במילה שלי.

לימדו אותי בצבא, מה שאימצתי בעצמי ולימדתי אחרים, ש"בסופו של דבר, מבחן התוצאה קובע".

אפשר לדבר ולקשקש עד מחר.

לפזר הבטחות לכל עבר.

מה שזוכרים לך בסוף, זה האם המשימה בוצעה.

כן או לא.

כל השאר זאת פרשנות שאפשר לחפור עליה שעות.

ובשורה התחתונה, שוב, לא ביצעתי את המוטל עלי.

 

היה לי סופ"ש מושלם איתך.

אמרת לי שזה יהיה סופ"ש עבורי ועמדת בזה מעל ומעבר לכל הציפיות שרק יכולתי לדמיין.

עשית בשבילי כל כך הרבה בפרק זמן כזה מועט שאני לא חושבת שיש נשלטת שזוכה ליחס כזה.

כל כך נהנתי.

הייתי באופריה מרוב אושר.

ויום אחרי, בסה"כ יום אחרי... אני החזרתי לך בתמורה, חוסר משמעת כל כך בסיסי.

אני פשוט מתביישת מעצמי על הטיפשות שלי.

מרגישה כל כך מטומטמת.

לא יודעת בכלל איך אוכל להסתכל לך בעיניים בפעם הבאה שאראה אותך.

 

אני מצטערת שאכזבתי אותך.

שוב.

אני מצטערת שזלזלתי במשימות שנתת לי ולא עידכנתי אותך בזמן המתאים על כך שלא אוכל לעמוד בהם.

אני לוקחת אחריות מלאה על הטעות שעשיתי ומקבלת עלי כל עונש שתראי לנכון לתת לי.

אעשה כל שביכולתי להוכיח לך שאני רואה במשימות והחוקים שלך את אחד הדברים החשובים לי בחיי.

 

אני יורדת על בירכי, משפילה את ראשי ומתחננת, כאן, בפני כולם, שתסלחי לי.

 

N.