שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

זמנית - אין שם

חישוב מסלול מחדש...
לפני 5 שנים. 26 במאי 2018 בשעה 18:10

ככלל, תמיד הייתי אדם שקט ומופנם.

עזבו את מה שהלך בפנים, כן... (והלך...).

כלפי חוץ, תמיד הייתי "ילדה טובה" ושקטה, כזאת שלא עושה רעש ובאלגן.

בחיי הקודמים, מעולם לא משכתי תשומת לב.

לא זוכרת מקרים שאנשים הסתכלו עלי ברחוב בכלל... ואם זה היה קורה, מיד הייתי רצה למראה הקרובה ביותר לראות אם תקוע לי משהו בשיניים.

הייתי די "רוח רפאים" ואהבתי את זה מאוד.

האנונימיות בחיי הייתה צורך עז שעשיתי כל מאמץ לשמור עליה.

אבל היום... אחחח...

שאני הולכת ברחוב, או פחות או יותר בכל מקום שאני נכנסת אליו, אני לעיתים קרובות מרגישה בעל כורחי ממש כמו "סלבית".

נעזוב את הגברים החרמנים שצופרים לי בלי סוף וכמעט עולים על מדרכות בגללי, זה אני מניחה שרוב הבנות מכירות.

אבל המבטים וההתלחששויות שאני "זוכה" להם, הם לא נגמרים.

מילא, הייתי בוחרת מרצוני החופשי להתפרסם, אז סבבה... הייתי לוקחת את זה בחשבון.

אבל כל חיי הייתי מאחורי הקלעים, מעולם לא הסתכלו עלי, בטח שלא בהו...

אני לא אוהבת את זה.

אחד מהדברים המרכזיים שהייתי צריכה ללמוד מחדש, זה להתמודד עם זה.

ומודה, עדיין קשה לי מאוד ואני די נמנעת הרבה מלהסתובב במקומות הומי אדם, בעיקר בשעות היום ו/או במקומות מוארים ממש (כמו קניונים למשל).

אפילו ללכת לקנות אוכל מדי פעם במרכז המסחרי ליד העבודה שלי, זאת משימה מורכבת ואלא אם מישהו מצטרף אלי, אני פשוט לא אלך, גם אם זה כבר אחרי שעות העומס והמקום די ריק.

עכשיו תחשבו על כמה בעיות זה יוצר לי שאני צריכה להיפגש עם לקוחות, או גרוע מזה, ללכת לפגישות אצלם.

עד היום, זה קרה למזלי רק פעם אחת שהייתי צריכה לנסוע לאיזה חברה ממשלתית לפגישת עבודה.

באותו היום, קולגה שלי, שיצא לי כמה פעמים לדבר איתו שיחות אישיות, אמר לי שהוא הסתכל עלי מהצד ופשוט ראה את המבוכה שלי.

הייתי עם העיניים כל הזמן בריצפה, בקושי דיברתי, הייתי פשוט מנותקת.

ושתבינו, זאת הייתה פגישה חשובה שהיה לי חלק מאוד נכבד בה.

אבל אין... היה לי ממש קשה למרות שאף אחד לא התייחס אלי בצורה לא מכובדת שם.

אבל שרדתי את זה.

 
פעם, די בתחילת הדרך, הייתי משוכנעת שמסתכלים עלי בגלל שאני טרנסית ונראת "מוזר"...

חשבתי שרואים גבר שמחופש לאישה.

אבל אחרי תקופת הסתגלות והבנה של "חוקי המשחק החדשים" ואיך העולם מתייחס לבנות, למדתי להבין שדווקא רוב המבטים הם כי אני פשוט...

אמממ...

איך נגיד את זה בעדינות בלי להשתחצן...

מממ...

נו, כי... אני פשוט כוסית.

 

------------------------------

בעולם הטרנסג'נדרים, יש מונח שנקרא "לעבור"...

עד כמה אני עובר/ת כגבר/אישה בהתאמה.

אני, למזלי... (היום... כל מה שהפריע לי פעם בזהותי הקודמת, אני מברכת עליו), עוברת די חלק.

כלומר, בסטטיסטיקה שלי, רק ממרחק 2-3 מטר, אולי תוכלו להתאמץ ולראות שאריות זיכריות אצלי.

אבל שאני הולכת סתם ברחוב, אין סיכוי שמישהו, גם לא האישה הכי חדת ראייה, תשים לב שאני טרנסית.

לא במבנה הגוף, לא בתווי הפנים, לא בצורת ההליכה ולא בהתנהגות.

------------------------------

 

אבל אין לי את ה"אופי" של "כוסית".

אני מניחה שאם מגיל אפס, הייתי גדלה ומתרגלת למצבי כאישה ו"לחוקי המשחק", אז אולי היה לי קל יותר להתמודד עם כל תשומת הלב הזאת.

אבל היי... פתאום, בחיי הבוגרים ומבלי שבחרתי הזה, אני מושכת כל כך הרבה תשומת לב...

זה די בלתי אפשרי להתרגל לזה, בטח ובטח שאני לא נהנת ולא אוהבת את זה.

יש בנות שמתות על הצומי הזה.

אני רואה אותן בכל מקום.

גם מכירה כמה וכמה כאלה.

זה עושה להן טוב.

לי, לא.

אפשר לראות גם שלל דוגמאות לזה, פה בכלוב.

כל אחת שמחפשת קצת תשומת לב, תעלה תמונה של קצה הציפורן שלה מרוחה בלק אדום ותזכה לעשרות מחמאות של, "איזה מושלמת את...".

אחחח... קשה, קשה.

מילא, גברים הם חרמנים, אז מספיק באמת שיש קצת רגל חשופה, נהיה להם כבר קצר במוח.

את זה צפיתי.

אומנם לא בכמות שזה קורה, אבל הבנתי שאישה, תמיד תמשוך יותר תשומת לב מגבר.

בטח שאני רזה וגבוהה, הולכת עם בגדים יפים ומושקעים, אוהבת מאוד שמלות/חצאיות צמודות ועקבים, תמיד מטופחת.

אבל כמות הבנות שבוחנות אותי... זה היה בלתי צפוי בעליל.

וזה די מטריד ומציק.

אולי זה מפני שאני מתלבשת בצורה שונה מרוב הבנות שזורקות על עצמן ג'ינס וטי-שירט עם כפכפכי כפרה שחוקות.

אולי סתם קינאה על מבנה הגוף שלי.

לא יודעת.

אבל אני לא יכולה להיות "רגילה", זה פשוט מדכא אותי.

כאילו, בשביל מה עשיתי את כל השינוי הזה...?

בשביל להיות, פחות או יותר כמו שהייתי בזהותי הקודמת, רק עם שיער ארוך וציפורניים מטופחות?

ממש לא.

מה שכן, יוצא שאני משקיעה גם שאני בכלל לא מנסה.

גם לרוב, זה תמיד יראה שמה שאני לובשת/נועלת, נקנה בדיוק אתמול.

יש לי ה-מ-ו-ן בגדים וה-מ-ו-ן זוגות נעליים, ככה שאני כמעט ולא לובשת את אותו הבגד בהפרש של אולי שלושה שבועות-חודש.

ואני תמיד, תמיד עם איפור מוקפד.

לפעמים גם שאני אשכרה מנסה להיות "פשוטה", כי אין לי כוח להשקיע... אחרי שאני מסיימת להתארגן ומסתכלת במראה, אני אומרת לעצמי, "פאק נו...", שוב יצא לי מושקע מדי.

כי אצלי, בין אם זה לרדת למכולת או לצאת בערב, אני די אותו הדבר.

חוץ מאולי לבוש קצת אחר.

גם אם אני סתם קופצת לבקר את אימוש וזה אשכרה מהחנייה שלי לחנייה שלה.

עכשיו נכון שבמובן מסויים, כדי להיות "אני", אני חייבת את זה.

אבל בלי קשר, אני גם אוהבת את זה.

לא סתם הפכתי את העולם בכדי להיות אישה.

ולא להשקיע בעצמי מבחינה חיצונית, זה בעיניי כמו להפוך את העולם להשיג מוצר מסויים שממש רוצים ובסוף להשאיר אותו בצד ולא להשתמש בו.

וזה... זה לא בא בחשבון.

 

אני חושבת שחלק נכבד מהעניין הזה שקשה לי עם תשומת הלב, הוא מפני שאני מרגישה לבד ב"מערכה".

גם שיש לי משפחה וחברים קרובים שתומכים ואוהבים אותי, זה לא אותו הדבר, לא מספק.

אני צריכה את המישהי הזאת שתהיה העוגן שלי.

שאני אדע שלא משנה מה קורה לי במהלך היום, היא שם... תמיד, מחכה ושומרת עלי גם מרחוק.

מישהי שתחזיר לי את האומץ החבוי שאני לא מצליחה לשחרר לבד, עבור עצמי, בעצמי.

 

הייתה לי את התחושה הזאת פעם, שעוד הייתי ממש בתחילת הדרך.

ואני חושבת שזה מה שנתן לי את האומץ והביטחון להתקדם ולא לוותר.

אבל לצערי הרב, איבדתי את מקור הכוח האהוב הזה ועכשיו, צריך ללמוד להסתדר בלעדיו.

עד ש... אם בכלל, אזכה לזה שוב...

או שפשוט אלמד להיות אמיצה לבד, רק בשביל עצמי.

 

לפני 5 שנים. 25 במאי 2018 בשעה 19:57

כל מה שרצית לדעת על טיפול הורמונלי של נשים טרנסג'נדריות, ולא היה לך את מי לשאול אבל זה ממש לא עניין אותך לפתוח גוגל ולחפש לבד והעדפת להמשיך לחיות באשליות לא הגיוניות.

 

בעקבות בורות חוזרת ונשנית שאני נתקלת בה, אי הבנה וציפיות מטופשות שנובעות מחוסר ידע בסיסי, החלטתי לעשות קצת סדר.

 

מה זה טיפול הורמונלי עבור אישה טרנסג'נדרית (MTF)?

לרוב, הטיפול ההורמונלי יכלול שני מרכיבים:

1. "חוסם טוסטסטרון" - נועד כדי למנוע מהגוף לייצר הורמון זיכרי.

2. אסטרוגן - נועד להכניס לגוף באופן מלאכותי הורמון נשי, מפני שהוא לא מייצר לבד.

 

מה ההשפעות של הטיפול ההורמונלי על גוף אישה טרנסג'נדרית (משתנה בין אישה לאישה)?

1. ניפוח/הגדלת ריקמת השד.

רק לא להתלהב... מלבד מקרים בודדים, לרוב החזה גדל במקסימום למידת חזייה A אולי לברות המזל, B.

(בדר"כ נשים טרנסג'נדריות ישלימו את התהליך עם ניתוח להגדלת חזה).

2. עוזר להפסיק את נשירת שיער הראש ולפעמים גם ממלא אותו מחדש.

3. יש הטוענים שזה משפיע קצת על רכות ולחות העור והופך אותו לעדין יותר.

4. אה, כן... *מכווץ (ומקטין) את איבר המין הזיכרי, מוריד את החשק המיני וגורם לאימפוטנציה (יזומה למעשה).

*יש הטוענים שלאחר שהגוף מתרגל לשינוי ההורמונלי, החשק המיני חוזר וגם היכולות לתפקד... שוב משתנה בין אישה לאישה.

5. גורם לעקרות (לכן מומלץ לשמר זרע לפני תחילת הטיפול).

למרות שבהגעה לאורגזמה, תהיה פליטה כלשהי של נוזל (הרבה פחות ממה שהיה, טרם תחילת הטיפול), הוא לא יכיל זירעונים ולמעשה זה פחות או יותר רק נוזל הסיכוך הטבעי של הגוף שאמור להקל על זרימת הזרע בפליטה שלו מאיבר המין.

 

מה הטיפול ההורמונלי *לא* עושה לגוף האישה הטרנסג'נדרית?

1. הוא לא משנה מבנה גוף/עצמות - כלומר, אישה טרנסג'נדרית שיש לה מבנה גוף גברי (שרירי, רחב וכו'), מה לעשות, תישאר תקועה איתו.

2. הוא לא משנה את פיזור השומן בגוף - כלומר, אם לאישה טרנסג'נדרית יש נטייה להשמנה ביטנית (כמו רוב הזכרים), הכל ימשיך ללכת לכרס... ולא יילך באורח פלא פתאום לירכיים ולתחת כמו לרוב הנשים מלידה.

3. הוא לא משנה את טון הקול, לא מעדן אותו ולא הופך אותו לנשי יותר - כלומר, אישה טרנסג'נדרית שיש לה קול בס גברי, תישאר עם אותו הקול בדיוק, אלא אם תשקיע בפיתוח קול ייעודי או בניתוח לעידון מיתרי הקול.

4. אני יודעת שזה יפתיע חלק מכם אולי, אבל... איזה קטע, הוא לא מייצר כוס ומנשיר את הזין.

בשביל זה צריך לעבור ניתוח מורכב של כמה שעות עם החלמה ארוכה וכואבת.

5. עוד שוק עבורכם... הוא לא מייצר רחם ו/או שחלות.

 

------------------------------

 

עכשיו עניין חשוב שיספק לכם את ייצר הסקרנות ויעשה מעט סדר במחשבות הלא רציונליות שלכם...

לכל בעלי הפנטזיה/רצון לשכב עם אישה טרנסג'נדרית שעברה ניתוח מלא של שינוי מין:

צר לי לבאס אתכם, אבל כוס לאחר ניתוח שינוי מין והחלמה, לא דומה כל כך ל"דבר האמיתי" וגם לא מרגיש ככה.

הוא גם לא "מתנהג" כמו ה"דבר האמיתי", כלומר הוא לא מייצר רטיבות ולנצח יש חובה להשתמש בג'ל לסיכוך, אחרת פשוט לא תוכלו לדחוף ת'זין הקטן שלכם אליו בלי זה.

 

אז אם אתם זכרים אוהבי כוס, עדיף שתחפשו את זה אצל אישה מלידה.

ואם אתם אוהבים בולבולונים קטנים וחמודים, תשמחו שהאישה הטרנסג'נדרית לא ביצעה את הניתוח המורכב והממש לא נעים הזה (במידה והיא לא עשתה).

 

בשורה התחתונה, אלא אם אישה טרנסג'נדרית עברה ניתוח מלא לשינוי מין...

רק טיפול הורמונלי, לא ממש ישנה ו"יהפוך אותה לאישה", ככה שההתעניינות שלכם באם מישהי מטופלת הורמונלית, לא ממש רלוונטית כי אין הבדל מהותי בין אישה טרנסג'נדרית שלוקחת הורמונים לבין כזאת שלא.

אם כבר, תתעניינו האם היא עברה ניתוח לשינוי מלא, בדגש על ניתוח תחתון.

 

------------------------------

הכותבת לא מאשרת ולא מכחישה שהנותנים הנ"ל, במלואם או חלקם, ידועים מניסיון אישי.

וכפי שכתוב בפרופיל שלי, התיק הרפואי *שלי*, הוא לא עיניינכם(!) ולא אשיב על שוב שאלה אישית בנושא הזה, אלא אם זה יהיה ביוזמתי ומרצוני.

------------------------------

מוגש כשירות לציבורי הסוטים והסוטות, למרות שכל המידע מצוי בשפע ברחבי יקום הגוגל...

 

 

 

 

לפני 5 שנים. 15 במאי 2018 בשעה 19:59

בשנה אחת, עברתי בניית חיים של 20 שנה לפחות.

וזה ממש מתיש וקשה.

אומנם במשך שנים, ה"למידה" הייתה רק בתיאוריה, אבל ברגע שזה הופך להיות מעשי...

אין מקום לטעויות.

בטח לא אצלי ומבחינתי.

 

אבל לצערי, היו הרבה טעויות בדרך.

המון...

כנראה שאי אפשר היה אחרת.

היו גם שני התקפי חרדה עוצמתיים.

עוד כמה חלשים יותר.

היו עשרות ימים ולילות של בכי.

לישון טוב... זה בכלל הפך להיות "מותרות".

והכי גרוע, אחרי כמעט 35 שנות חיים ביולוגיים... ולמרות מי שאני ומה שהייתי... עם אישיות חזקה ביותר...

למשך לפחות זמן קצר...

אפילו מחשבה אובדנית אחת.

ואחרי כל מה שעברתי בחיים...

ועברתי.

אותם כמה דקות... היו הרגע המפחיד ביותר בחיי.

רגע שבו כבר לא רואים תקווה.

רגע שבו מרגישים שאי אפשר לנשום יותר.

רגע שבו רוצים פשוט לעצום את העיניים ושהכל יגמר ויגאל אותך מייסורי הכאב והצער.

לא מאחלת את זה לאף אחד.

 

אבל גדלתי, בגרתי, למדתי המון על עצמי מצד אחד.

ומצד שני, הכל התבלגן והתבלבל לי.

ועכשיו, לאט לאט עושה סדר במחשבות.

ברצונות.

בכיוון שאליו אני רוצה ללכת.

 

אני מסתכלת לאחור ולעיתים לא תופסת בכלל את גודל השינוי שעשיתי.

לא רק העניין הטכני של שינוי הזהות המגדרית.

אלא מי שהפכתי להיות.

באופי, באישיות.

וזה... זה ממש מוזר.

אנשים שהכירו אותי בעבר, לא יזהו אותי בכלל.

אני אדם אחר.

ולא כי אני משחקת...

אלא כי באמת ובתמים השתנתי.

הפכתי למה שכל החיים חלמתי.

אני מניחה שזה רק לטובה.

ואכן, מעט מהאנשים שהכירו אותי בחיי הקודמים ושמרו איתי על קשר, אומרים לי כולם, עד כמה פרחתי בעקבות השינוי שעשיתי.

שזה מעודד במובן מסויים.

 

ועכשיו, חזרתי לא מזמן ל"כלוב".

פחות או יותר שום דבר לא השתנה.

כרגיל.

חוץ מדבר אחד...

שעכשיו, גם פה אני מרגישה חריגה.

ואם חשבתי שיהיה לי קל יחסית למקומות אחרים, למצוא פה את מבוקשי...

אני שוב מרגישה את התסכול.

 

אבל בסדר...

זה עוד אחד מהדברים שלמדתי על עצמי ועכשיו אני מנסה להפנים ולקבל.

כי שאת אחרת... וכולם אותו הדבר...

אל תצפי ל"חיים קלים", שכן את צריכה גם משהו אחר, שיתאים לך.

 

אז יש משפט אחד שאימצתי כהשקפת עולם:

hope for the best...

prepare for the worst.

 

ועל פי זה... אני חייה את חיי.

לפני 7 שנים. 5 בנובמבר 2016 בשעה 14:55
אני חושבת שאחד מהחלומות הגדולים שלי הוא לארח או להתארח במסיבת פיג'מות עם עוד כמה בנות.
כמו מהמסיבות האלה שרואים בסרטים.
חבורת בנות-עשרה, בפיג'מות צבעוניות, עם מלאאא דברים וורודים ובובות פזורות מסביב.
הבית/חדר כולו מקושט כמו ביום הולדת של ילדה קטנה.
מרכלות.
מחפשות בנים חתיכים באינטרנט.
מורחות לק אחת לשנייה.
משחקות "אמת או חובה".
כל ה"girly stuff" המצועצע הזה.
 
 
אז נכון שביולוגית, בת-עשרה אני כבר ממזמן לא.
אבל מצד שני... רק לאחרונה התחלתי באמת לממש את הנשיות שלי שנבנתה על אש קטנה עם השנים.
יש לי המון "פערים" לסגור.
המון חוויות לעבור.
עוד דרך ארוכה מחכה לי עד שארגיש שמיציתי את הילדותיות והתום... ואעבור שלב מתחושה ורצונות של ילדה לתחושה ורצונות של אישה בוגרת יותר.
אני חושבת שמסיבת פיג'מות כמו שיש לי בראש, זאת חוויה שכל בחורה כמעט עברה בשלב כזה או אחר של חייה.
בין אם זה היה עם חברה אחת או ממש קבוצה שלמה של בנות.
יש משהו מאוד נשי בזה.
מאוד מחבר ואינטימי.
מעצים את הנשיות.
משהו מסוג הדברים שהוא לבנות בלבד ואף גבר לעולם לא יבין וירצה בכלל להיות בסיטואציה כזאת.
בעיניי לפחות.
הרי להתלבש כמו אישה... לא הופך אותך באמת לאישה.
לחוות חוויות של אישה, כאישה... זה מה שעושה את ההבדל.
 
אז אני, את השלב של הנראות החיצונית, כבר עברתי.
תרתי משמע.
מסתכלת במראה ורואה אישה לחלוטין.
ולפי ההודעות שאני מקבלת... גם רובכם רואים את אותו הדבר.
בטח ובטח לפי התגובות שאני מקבלת מחוץ לבית.
על זה, אני יכולה לסמן "וי" גדול... והכל בזכות המלכה המדהימה שלי שעוזרת לי ותומכת בי להגיע הכי רחוק שרק אני יכולה.
עכשיו... השלב הבא בחיים החדשים שלי, זה צבירת החוויות.
ולשם...
לשם אני מכוונת...
ובגדול!
 
(-:
 
 
לפני 7 שנים. 31 באוקטובר 2016 בשעה 21:02
עשיתי את זה שוב.
אני לא יודעת למה אני כזאת טיפשה.
איך תמיד אני מסתבכת והופכת בעיה קטנה למשהו מורכב שעולה לי ביוקר אח"כ.
אני שונאת שזה קורה.
לשמוע אותה בטלפון אומרת לי, "שתדעי שממש איכזבת אותי...", רק מלכתוב את זה אני מתחילה לבכות.
למה... למה עשיתי את זה?!
אולי אלו ההפרעות קשב, אולי סתם אני מעופפת, אולי אני באמת לא טובה יותר בכלום חוץ מלהיות חפץ חסר ערך לשימוש של המלכה שלי.
הרי כך אני במילא מרגישה.
אז הנה, עובדה.
דבר פשוט אני לא מסוגלת לעשות.
ובאמת שזה לא היה בכוונה.
 
המלכה שלי השקיעה זמן ומחשבה על מנת לבחור לי חוקים שונים להתנהלות היומיומית איתה ובלעדיה ולאלו נלווים משימות יומיות קבועות שעלי לבצע ולפעמים היא מוסיפה לי דברים חדשים, מדי פעם מעדכנת דברים קיימים.
על חלקם אני צריכה לדווח שביצעתי וחלקם בנויים על אמון ואין לי חובת דיווח, אלא פשוט לבצע, בשביל עצמי כדי שאתאמן על דבר כזה או אחר.
היא נותנת בי אמון מלא, גם במשימות הדיווח וגם במשימות שאין בהם חובת דיווח ואני לא מנצלת זאת לרעה.
יש לי מחברת מסודרת שבה אני כותבת הכל ובודקת למקרה שאני אשכח משהו.
גם הדפסתי לי טבלה למעקב אחרי כל משימה שאני מבצעת כדי לוודא שאני לא מפספסת שום דבר (כי מתחילות להצטבר משימות וכמו שכבר אמרתי, זיכרון זה לא הצד החזק שלי).
אפילו בניתי לו"ז עם תזכורות שאני מקבלת לטלפון.
הכל רק כדי שלא אשכח.
ולמרות זאת... היום, בפעם השנייה, הגעתי למצב שלא הייתי מצליחה לעמוד במשימות, גם אם ממש הייתי רוצה.
זה באמת היה מחוסר תשומת לב לשעה.
אני לא יודעת איך נשלטים אחרים רואים משימות שהם מקבלים... אבל אצלי, אני כל כולי מתייחסת לזה במלוא הרצינות, כאילו זאת הנחייה של הבוס שלי או של המפקד בצבא... ואפילו ברצינות גדולה יותר.
אין הנחות, אין לא בא לי, אין קשה לי.
צריך? עושים!
מבצעת מיד, הכי טוב שאני יכולה ומקווה שהמלכה שלי תהיה מרוצה.
 
אבל שוב, שוב איכזבתי אותה.
שוב יצאתי סתומה ויכולתי למנוע את זה בקלות.
הרי יש לי את המלכה הכי מבינה בעולם.
סביר להניח שהיא לא הייתה מענישה אותי, אפילו לא כועסת... אם רק הייתי שמה לב וזוכרת לעדכן אותה לפני.
היא אמרה לי במפורש - "אנחנו בני אדם וזה בסדר שלא תמיד אפשר לעמוד בכל המשימות, רק תעדכני בזמן...".
 
אוף!!!
 
אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר מדי.
היא כועסת ומאוכזבת.
אני עצובה ומרגישה רע כי איכזבתי אותה.
קיבלתי עונש מיותר ומדכא שיכולתי למנוע בהודעה אחת קטנה.
 
הבטחתי לה בפעם הקודמת שזה קרה, שאני מתחייבת שזה לא יקרה שוב.
ולא עמדתי במילה שלי.
לימדו אותי בצבא, מה שאימצתי בעצמי ולימדתי אחרים, ש"בסופו של דבר, מבחן התוצאה קובע".
אפשר לדבר ולקשקש עד מחר.
לפזר הבטחות לכל עבר.
מה שזוכרים לך בסוף, זה האם המשימה בוצעה.
כן או לא.
כל השאר זאת פרשנות שאפשר לחפור עליה שעות.
ובשורה התחתונה, שוב, לא ביצעתי את המוטל עלי.
 
למלכה שלי,
היה לי סופ"ש מושלם איתך.
אמרת לי שזה יהיה סופ"ש עבורי ועמדת בזה מעל ומעבר לכל הציפיות שרק יכולתי לדמיין.
עשית בשבילי כל כך הרבה בפרק זמן כזה מועט שאני לא חושבת שיש נשלטת שזוכה ליחס כזה.
כל כך נהנתי.
הייתי באופריה מרוב אושר.
ויום אחרי, בסה"כ יום אחרי... אני החזרתי לך בתמורה, חוסר משמעת כל כך בסיסי.
אני פשוט מתביישת מעצמי על הטיפשות שלי.
מרגישה כל כך מטומטמת.
לא יודעת בכלל איך אוכל להסתכל לך בעיניים בפעם הבאה שאראה אותך.
 
אני מצטערת שאכזבתי אותך.
שוב.
אני מצטערת שזלזלתי במשימות שנתת לי ולא עידכנתי אותך בזמן המתאים על כך שלא אוכל לעמוד בהם.
אני לוקחת אחריות מלאה על הטעות שעשיתי ומקבלת עלי כל עונש שתראי לנכון לתת לי.
אעשה כל שביכולתי להוכיח לך שאני רואה במשימות והחוקים שלך את אחד הדברים החשובים לי בחיי.
 
אני יורדת על בירכי, משפילה את ראשי ומתחננת, כאן, בפני כולם, שתסלחי לי.
 
N.
לפני 7 שנים. 27 באוקטובר 2016 בשעה 8:05
כמו כמעט לכל דבר בחיים החדשים שלי, גם לניק שלי פה באתר יש משמעות.
אני לא בוחרת שום דבר סתם מרצון ריגעי, ללא קשר או משמעות אמיתית למי שאני.
 
שהמלכה שלי נתנה לי במתנה אפשרות לפתוח פרופיל באתר, היה לה תנאי אחד חשוב מלבד הדברים המובנים מאליהם.
"שהניק יהיה מיוחד".
שהוא יתאר אותי.
שמי שיראה אותו, יוכל להבין ולהכיר אותי עוד לפני שדיברנו.
 
אני זוכרת שמההתרגשות, כתבתי כל מה שעלה לי בראש.
ניקים של תחושה.
ניקים של פנטזיות.
ניקים של רצונות.
היא לא אהבה אף אחד מהם וביקשה שאמשיך לחשוב ואציע רעיונות נוספים.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאין לי מושג אפילו עוד לאן לקחת את זה.
 
ואז... כמו שכבר למדתי שהסבלנות משתלמת... פתאום זה הבזיק לי!
משחק מילים שהמצאתי לפני תקופה בהקשר אחר בכלל.
 
Sissyinderella
 
שילוב של סיסי וסינדרלה.
כל כך אני!
 
תמיד הייתי סיסי עמוק בתוך הנשמה.
גם בתקופה שהייתי הכי "גבר-גבר" כלפי חוץ.
אומנם זה לא היה בעוצמה כמו שזה היום, אבל זה בער שם... על אש קטנה קטנה.
אף אחד לא ידע, אף אחד לא ראה.
רק אני ידעתי.
 
וסינדרלה... נתחיל מזה שאני אוהבת כמעט את כל הנסיכות של דיסני.
וממש לא אכפת לי ש"עברתי את הגיל", אני אוהבת וזהו!
בכלל אני מתה על כל הדברים לילדות.
שאני נכנסת לאיזה חנות צעצועים, אני באמת ובתמים מרגישה כמו ילדה קטנה.
הולכת לחפש ברבי יפה או בודקת אם הביאו איזה בובה חמודה של הלו קייטי... אוייי... איזה אושר!
זה כל כך מרומם אותי.
התום, המתיקות הזו, העדינות... וגם זה פשוט ממש חמוד!
 
דבר שני, אני באמת מרגישה כמו ליכלוכית (שהרי זה שמה של סינדרלה).
ביום... מגעילה, חסרת חן, פשוטה, לבושה בבגדים מרופטים וכו'... כמו שאני מרגישה בזהותי הגברית.
אבל ב"ערב" (או בכל רגע שאני בזהותי הנשית)... אוייי... פשוט זוהרת... מחייכת, יפה, סקסית, מרגישה מיליון דולר... קורנת מאושר!
 
ואני? אני פשוט עפתי על הניק.
ואם לרגע שאלתם את עצמכם מה המלכה שלי חשבה... נו, טוב, עובדה שהוא קיים כרגע, לא?
 
אז זאת אני... בדיוק כמו שאני מרגישה.
 
סיסינדרלה.
 
לפני 7 שנים. 25 באוקטובר 2016 בשעה 13:00

למלכה המושלמת שלי,


אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.
מנסה לארגן את המחשבות לסדר כרונולוגי הגיוני.
הכל מבולגן, הכל מעורבב עם מיליוני דברים שרצים לי בראש.
שבחרתי מרצוני החופשי להיות הנשלטת שלך, לקחתי בחשבון שיותר אין דברים עבורי, רק עבורך.
לקחתי בחשבון שאין יותר, "אני רוצה"... בשבילי כמובן.
והתחייבתי שלא אבקש ממך לעולם שום דבר שמיועד לי, גם שלא ביקשת את זה.
 
יש רק דבר אחד קטן, שבכל זאת אני מבקשת.
דבר אחד שחשוב לי שתדעי.
הדבר הראשון והאחרון שאני מרשה לעצמי לומר - "אני רוצה".
 
אז אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך.
אוהבת אותך מאוד.
מהרגע שהכרת בי וגם הסכמת להיות המלכה שלי, הכל פתאום יותר טוב.
האוכל טעים יותר.
האוויר נקי יותר.
אני מוצאת את עצמי מחייכת סתם כך שאני לבד בלי סיבה.
אני מרגישה שפתאום יש טעם לקום בבוקר לעוד יום...
בנוסף, את שחררת אותי מה"כלא" שהייתי בו.
את הפחת בי חיים.
מאז שגרמת לי להבין שאין לי מה לפחד יותר ואני יכולה להיות "אני", אני מרגישה פי אלף יותר נשית.
בתנועות הקטנות, בנראות, בחשיבה, אפילו בנהיגה... ובטח שב"הרגלים הנשיים" האלו שגברים לעולם לא יבינו, כמו לבדוק כל שנייה במראה שהשיער מסודר טוב או שהשחור לא נמרח... חחח... ואז את צוחקת עלי שאני כזאת כוסית שכל הזמן נתקעת מול המראה.
אחרי כל מה שעברתי בחיי... ועברתי... גרמת לי לאהוב את מי שאני, איך שאני ולהיות שלמה עם עצמי.
למרות שלא הכרת אותי בהתחלה, אני אוהבת את זה שהתאהבת, גם בי.
אני פשוט מאושרת.
 
אני לא יודעת להסביר לך במילים עד כמה אני מרגישה כמו הילדה הקטנה שלך.
אפילו שאני לבד עם עצמי ואף אחד לא רואה.
איך שאני מסתכלת במראה ומסדרת את השיער עם סיכות חמודות וחושבת לעצמי, "היא תאהב? זה יהיה יפה?".
אף פעם לא היה אכפת לי מההופעה החיצונית שלי.
עד שאת שחררת אותי.
פתאום, אפילו התחתון שאני לובשת הוא עם חשיבה של האם זה יהיה יפה בעינייך.
גם שאת כמעט ולא שמה לב אליו בכלל ותמיד פוקדת עלי להוריד "הכל", מספיק לי השבריר שנייה הזה שאת אולי בכל זאת תראי ותחשבי שזה יפה עלי.
אני תמיד קמה לפחות שעה לפנייך, גם שאני גמורה מעייפות, רק כדי שתפקחי עיניים, תראי את הבובה שלך מתוקתקת הכי יפה שאני יכולה ויודעת לעשות את עצמי.
כל כך חשוב לי להיות יפה בשבילך.
להיות סקסית.
להרגיש סקסית.
גם שאת מגבילה לי את הזמנים להתארגנות, אני כבר מתחילה ללמוד להתאפר ולהתארגן בחצי מהזמן שלקח לי בעבר.
כדי שלא תחכי יותר מדי, כדי שאהיה לרשותך בהקדם האפשרי.
 
הפכתי להיות פתאום כל כך רגשנית.
כל דבר איתך ובשבילך מרגש אותי.
אני כל כך אוהבת שאת קוראת לי הילדה הקטנה שלך...
ובכלל, שאת קוראת לי הנסיכה שלך... גם שזה קרה ממש מעט, בכל פעם פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי ופרצתי בבכי.
בכי של אושר.
בכי של שמחה.
בכי של רגשנות עוצמתית.
והכל... בגלל מילה אחת... "נסיכה".
 
אני כל כך אוהבת שאת נותנת לי משימות.
שאת קובעת לי חוקים.
גם שחלק מהדברים קשים לי.
גם שאני לא אוהבת לעשות כל דבר.
גם שלפעמים כואב לי.
איך שאת אומרת לי להכין את המחברת שלי... הלב מתחיל לדפוק בחוזקה.
כל סימון "וי" שאני מסמנת בטבלה שהדפסתי לי, כדי שאוכל לעקוב אחרי כל המשימות ולוודא שלא פספסתי דבר, מעלה לי חיוך.
 
אני כל כך אוהבת להיות כמו עקרת בית אחרי שאת הולכת.
לסדר את כל הבלאגן שהשארנו בערב לפני ולהיזכר במה שהיה.
לכבס לך את הבגדים ולקפל יפה.
לסדר את כל הדברים שלך במקום שלהם.
לשטוף כלים אחרי שאכלת ושבעת.
לבשל לך ולערוך לך את הצלחת כל פעם בצורה אחרת לעורר לך את התיאבון, גם אם זה סתם כריך עם שוקולד.
הלוואי שלא הייתי צריכה ללכת לעבוד ויכולתי להיות ככה תמיד, האישה הקטנה שלך שדואגת שהכל יהיה מתוקתק שאת מגיעה.
 
אני כל כך אוהבת שאת אומרת לי שאת גאה בי.
שאת רואה כמה אני מתאמצת.
שאת מעריכה, סבלנית, אכפתית.
שאת רואה שאני מתקשה לפעמים ונותנת לי לעשות הפסקות.
שאת מחנכת אותי בעדינות, גם שאת קשוחה איתי לפעמים.
שאת מזכירה לי חוקים שפספסתי כי לפעמים אני טיפשונת קטנה ומבולבלת ושאני נבהלת ומתחילה לפחד, את מרגיעה אותי ואומרת בעדינות, "לא קרה כלום מאמושית, תשימי לב להבא, בסדר?".
שאת דבר ראשון מבררת איתי מדוע לא עמדתי במשימה ולא גוזרת עלי עונש מיד, באימפולסיביות.
שאת גם סלחנית ורחמנית אם הייתה סיבה מוצדקת לכך.
 
את מושלמת.
פשוט מושלמת.
את יפיפייה.
את סקסית בטירוף.
את אישה חכמה, כל כך אינטליגנטית, בוגרת.
מלאת נשיות.
משדרת עוצמה אדירה.
 
אני פשוט מעריצה אותך!
את מי שאת.
את איך שאת מתמודדת עם דברים.
את הכוחות הנפשיים שיש לך.
את איך שאת מסובבת על האצבע הקטנה שלך כל נציג שירות ומקבלת בדיוק מה שאת רוצה.
את איך שאת שומרת עלי.
עלינו.
 
לא יכולתי לבקש ואפילו לדמיין בת זוג ומלכה כמוך.
 
תודה רבה לך אהובה שלי על כל מה שעשית בשבילי ועל כל מה שתעשי בעתיד.
ואני מבטיחה ומתחייבת, להמשיך לעשות כל דבר שרק אוכל בכדי לרצות ולשמח אותך.
 
אני אוהבת אותך.

שלך.
N.