בשנה אחת, עברתי בניית חיים של 20 שנה לפחות.
וזה ממש מתיש וקשה.
אומנם במשך שנים, ה"למידה" הייתה רק בתיאוריה, אבל ברגע שזה הופך להיות מעשי...
אין מקום לטעויות.
בטח לא אצלי ומבחינתי.
אבל לצערי, היו הרבה טעויות בדרך.
המון...
כנראה שאי אפשר היה אחרת.
היו גם שני התקפי חרדה עוצמתיים.
עוד כמה חלשים יותר.
היו עשרות ימים ולילות של בכי.
לישון טוב... זה בכלל הפך להיות "מותרות".
והכי גרוע, אחרי כמעט 35 שנות חיים ביולוגיים... ולמרות מי שאני ומה שהייתי... עם אישיות חזקה ביותר...
למשך לפחות זמן קצר...
אפילו מחשבה אובדנית אחת.
ואחרי כל מה שעברתי בחיים...
ועברתי.
אותם כמה דקות... היו הרגע המפחיד ביותר בחיי.
רגע שבו כבר לא רואים תקווה.
רגע שבו מרגישים שאי אפשר לנשום יותר.
רגע שבו רוצים פשוט לעצום את העיניים ושהכל יגמר ויגאל אותך מייסורי הכאב והצער.
לא מאחלת את זה לאף אחד.
אבל גדלתי, בגרתי, למדתי המון על עצמי מצד אחד.
ומצד שני, הכל התבלגן והתבלבל לי.
ועכשיו, לאט לאט עושה סדר במחשבות.
ברצונות.
בכיוון שאליו אני רוצה ללכת.
אני מסתכלת לאחור ולעיתים לא תופסת בכלל את גודל השינוי שעשיתי.
לא רק העניין הטכני של שינוי הזהות המגדרית.
אלא מי שהפכתי להיות.
באופי, באישיות.
וזה... זה ממש מוזר.
אנשים שהכירו אותי בעבר, לא יזהו אותי בכלל.
אני אדם אחר.
ולא כי אני משחקת...
אלא כי באמת ובתמים השתנתי.
הפכתי למה שכל החיים חלמתי.
אני מניחה שזה רק לטובה.
ואכן, מעט מהאנשים שהכירו אותי בחיי הקודמים ושמרו איתי על קשר, אומרים לי כולם, עד כמה פרחתי בעקבות השינוי שעשיתי.
שזה מעודד במובן מסויים.
ועכשיו, חזרתי לא מזמן ל"כלוב".
פחות או יותר שום דבר לא השתנה.
כרגיל.
חוץ מדבר אחד...
שעכשיו, גם פה אני מרגישה חריגה.
ואם חשבתי שיהיה לי קל יחסית למקומות אחרים, למצוא פה את מבוקשי...
אני שוב מרגישה את התסכול.
אבל בסדר...
זה עוד אחד מהדברים שלמדתי על עצמי ועכשיו אני מנסה להפנים ולקבל.
כי שאת אחרת... וכולם אותו הדבר...
אל תצפי ל"חיים קלים", שכן את צריכה גם משהו אחר, שיתאים לך.
אז יש משפט אחד שאימצתי כהשקפת עולם:
hope for the best...
prepare for the worst.
ועל פי זה... אני חייה את חיי.
