ככלל, תמיד הייתי אדם שקט ומופנם.
עזבו את מה שהלך בפנים, כן... (והלך...).
כלפי חוץ, תמיד הייתי "ילדה טובה" ושקטה, כזאת שלא עושה רעש ובאלגן.
בחיי הקודמים, מעולם לא משכתי תשומת לב.
לא זוכרת מקרים שאנשים הסתכלו עלי ברחוב בכלל... ואם זה היה קורה, מיד הייתי רצה למראה הקרובה ביותר לראות אם תקוע לי משהו בשיניים.
הייתי די "רוח רפאים" ואהבתי את זה מאוד.
האנונימיות בחיי הייתה צורך עז שעשיתי כל מאמץ לשמור עליה.
אבל היום... אחחח...
שאני הולכת ברחוב, או פחות או יותר בכל מקום שאני נכנסת אליו, אני לעיתים קרובות מרגישה בעל כורחי ממש כמו "סלבית".
נעזוב את הגברים החרמנים שצופרים לי בלי סוף וכמעט עולים על מדרכות בגללי, זה אני מניחה שרוב הבנות מכירות.
אבל המבטים וההתלחששויות שאני "זוכה" להם, הם לא נגמרים.
מילא, הייתי בוחרת מרצוני החופשי להתפרסם, אז סבבה... הייתי לוקחת את זה בחשבון.
אבל כל חיי הייתי מאחורי הקלעים, מעולם לא הסתכלו עלי, בטח שלא בהו...
אני לא אוהבת את זה.
אחד מהדברים המרכזיים שהייתי צריכה ללמוד מחדש, זה להתמודד עם זה.
ומודה, עדיין קשה לי מאוד ואני די נמנעת הרבה מלהסתובב במקומות הומי אדם, בעיקר בשעות היום ו/או במקומות מוארים ממש (כמו קניונים למשל).
אפילו ללכת לקנות אוכל מדי פעם במרכז המסחרי ליד העבודה שלי, זאת משימה מורכבת ואלא אם מישהו מצטרף אלי, אני פשוט לא אלך, גם אם זה כבר אחרי שעות העומס והמקום די ריק.
עכשיו תחשבו על כמה בעיות זה יוצר לי שאני צריכה להיפגש עם לקוחות, או גרוע מזה, ללכת לפגישות אצלם.
עד היום, זה קרה למזלי רק פעם אחת שהייתי צריכה לנסוע לאיזה חברה ממשלתית לפגישת עבודה.
באותו היום, קולגה שלי, שיצא לי כמה פעמים לדבר איתו שיחות אישיות, אמר לי שהוא הסתכל עלי מהצד ופשוט ראה את המבוכה שלי.
הייתי עם העיניים כל הזמן בריצפה, בקושי דיברתי, הייתי פשוט מנותקת.
ושתבינו, זאת הייתה פגישה חשובה שהיה לי חלק מאוד נכבד בה.
אבל אין... היה לי ממש קשה למרות שאף אחד לא התייחס אלי בצורה לא מכובדת שם.
אבל שרדתי את זה.
פעם, די בתחילת הדרך, הייתי משוכנעת שמסתכלים עלי בגלל שאני טרנסית ונראת "מוזר"...
חשבתי שרואים גבר שמחופש לאישה.
אבל אחרי תקופת הסתגלות והבנה של "חוקי המשחק החדשים" ואיך העולם מתייחס לבנות, למדתי להבין שדווקא רוב המבטים הם כי אני פשוט...
אמממ...
איך נגיד את זה בעדינות בלי להשתחצן...
מממ...
נו, כי... אני פשוט כוסית.
------------------------------
בעולם הטרנסג'נדרים, יש מונח שנקרא "לעבור"...
עד כמה אני עובר/ת כגבר/אישה בהתאמה.
אני, למזלי... (היום... כל מה שהפריע לי פעם בזהותי הקודמת, אני מברכת עליו), עוברת די חלק.
כלומר, בסטטיסטיקה שלי, רק ממרחק 2-3 מטר, אולי תוכלו להתאמץ ולראות שאריות זיכריות אצלי.
אבל שאני הולכת סתם ברחוב, אין סיכוי שמישהו, גם לא האישה הכי חדת ראייה, תשים לב שאני טרנסית.
לא במבנה הגוף, לא בתווי הפנים, לא בצורת ההליכה ולא בהתנהגות.
------------------------------
אבל אין לי את ה"אופי" של "כוסית".
אני מניחה שאם מגיל אפס, הייתי גדלה ומתרגלת למצבי כאישה ו"לחוקי המשחק", אז אולי היה לי קל יותר להתמודד עם כל תשומת הלב הזאת.
אבל היי... פתאום, בחיי הבוגרים ומבלי שבחרתי הזה, אני מושכת כל כך הרבה תשומת לב...
זה די בלתי אפשרי להתרגל לזה, בטח ובטח שאני לא נהנת ולא אוהבת את זה.
יש בנות שמתות על הצומי הזה.
אני רואה אותן בכל מקום.
גם מכירה כמה וכמה כאלה.
זה עושה להן טוב.
לי, לא.
אפשר לראות גם שלל דוגמאות לזה, פה בכלוב.
כל אחת שמחפשת קצת תשומת לב, תעלה תמונה של קצה הציפורן שלה מרוחה בלק אדום ותזכה לעשרות מחמאות של, "איזה מושלמת את...".
אחחח... קשה, קשה.
מילא, גברים הם חרמנים, אז מספיק באמת שיש קצת רגל חשופה, נהיה להם כבר קצר במוח.
את זה צפיתי.
אומנם לא בכמות שזה קורה, אבל הבנתי שאישה, תמיד תמשוך יותר תשומת לב מגבר.
בטח שאני רזה וגבוהה, הולכת עם בגדים יפים ומושקעים, אוהבת מאוד שמלות/חצאיות צמודות ועקבים, תמיד מטופחת.
אבל כמות הבנות שבוחנות אותי... זה היה בלתי צפוי בעליל.
וזה די מטריד ומציק.
אולי זה מפני שאני מתלבשת בצורה שונה מרוב הבנות שזורקות על עצמן ג'ינס וטי-שירט עם כפכפכי כפרה שחוקות.
אולי סתם קינאה על מבנה הגוף שלי.
לא יודעת.
אבל אני לא יכולה להיות "רגילה", זה פשוט מדכא אותי.
כאילו, בשביל מה עשיתי את כל השינוי הזה...?
בשביל להיות, פחות או יותר כמו שהייתי בזהותי הקודמת, רק עם שיער ארוך וציפורניים מטופחות?
ממש לא.
מה שכן, יוצא שאני משקיעה גם שאני בכלל לא מנסה.
גם לרוב, זה תמיד יראה שמה שאני לובשת/נועלת, נקנה בדיוק אתמול.
יש לי ה-מ-ו-ן בגדים וה-מ-ו-ן זוגות נעליים, ככה שאני כמעט ולא לובשת את אותו הבגד בהפרש של אולי שלושה שבועות-חודש.
ואני תמיד, תמיד עם איפור מוקפד.
לפעמים גם שאני אשכרה מנסה להיות "פשוטה", כי אין לי כוח להשקיע... אחרי שאני מסיימת להתארגן ומסתכלת במראה, אני אומרת לעצמי, "פאק נו...", שוב יצא לי מושקע מדי.
כי אצלי, בין אם זה לרדת למכולת או לצאת בערב, אני די אותו הדבר.
חוץ מאולי לבוש קצת אחר.
גם אם אני סתם קופצת לבקר את אימוש וזה אשכרה מהחנייה שלי לחנייה שלה.
עכשיו נכון שבמובן מסויים, כדי להיות "אני", אני חייבת את זה.
אבל בלי קשר, אני גם אוהבת את זה.
לא סתם הפכתי את העולם בכדי להיות אישה.
ולא להשקיע בעצמי מבחינה חיצונית, זה בעיניי כמו להפוך את העולם להשיג מוצר מסויים שממש רוצים ובסוף להשאיר אותו בצד ולא להשתמש בו.
וזה... זה לא בא בחשבון.
אני חושבת שחלק נכבד מהעניין הזה שקשה לי עם תשומת הלב, הוא מפני שאני מרגישה לבד ב"מערכה".
גם שיש לי משפחה וחברים קרובים שתומכים ואוהבים אותי, זה לא אותו הדבר, לא מספק.
אני צריכה את המישהי הזאת שתהיה העוגן שלי.
שאני אדע שלא משנה מה קורה לי במהלך היום, היא שם... תמיד, מחכה ושומרת עלי גם מרחוק.
מישהי שתחזיר לי את האומץ החבוי שאני לא מצליחה לשחרר לבד, עבור עצמי, בעצמי.
הייתה לי את התחושה הזאת פעם, שעוד הייתי ממש בתחילת הדרך.
ואני חושבת שזה מה שנתן לי את האומץ והביטחון להתקדם ולא לוותר.
אבל לצערי הרב, איבדתי את מקור הכוח האהוב הזה ועכשיו, צריך ללמוד להסתדר בלעדיו.
עד ש... אם בכלל, אזכה לזה שוב...
או שפשוט אלמד להיות אמיצה לבד, רק בשביל עצמי.
