חזרה למציאות

בין אבני החצץ שבעדנית
הוא עומד , בראש מורכן.
הברק שבעיניים , ההתחלה של הסוף
של גל , נושא מבט לשמיים.

ושם , מכונס בתוך עצמו, מחבק-
את האוויר , את הרוח .
כי זה מה שנשאר , מאבק של כוכבים
שנדמה היה שישארו לעד ,
וכמו כולם , בסוף – עוזבים.

ובין אבני החצץ שבעדנית שלי
הוא עומד בראש מורכן
ירוק או חום , מין גוון צהבהב
גורם לי לתהות , לבכות , לרצות

מקום טוב יותר ועיניים בוהקות
שמתרגשות , כאשר צופות ,
בחתול שחור ובמעוף העורב
בציפור בודדה ששכחה לנדוד
בענן שדומה לחלום האתמול
חלום שבו עמדתי , בין אבני החצץ
בראש מורכן , חשבתי
זה כ"כ נורא להיות לבד?