העיניים זה החלון שמקשר בין החוץ שלנו לעמוק בפנים שלנו...
העיניים משקפות כול כך הרבה כמו מסגירות אותנו, את האמת של מה שקורה בפנים אי אפשר לשקר שם אולי אם ממש מנסים ומתאמנים עליו.
כמו מבט מצמית כזה ומשתק שממנו ידוע שאי אפשר להגיד מילה פשוט אין לאן ובתוכך את יודעת את זה אז ששש לעכשיו ותתני לגדולים לדבר.
או מבט משתוקק כזה למזון של הנשמה שבוערת, נשרפת וכמהה לפורקן, לפיצוץ, זיגוג כזה של איבוד לטובת הטירוף שמתחולל בפנים הרגע שעוצרים את הנשימה ועד לאורגזמה לפיסגה ואז לאנחה של הנחיתה ואז המבט נרגע והופך למבט של עונג מדושן ואת פשוט במקום אפוף אופוריה שעוטפת ואת עוד מתערבלת עם מה שרץ לך בגוף פתאום נושמת חזרה נשימה עמוקה כזאת כמו אחרי שכמעט טבעת, נשימה של התעוררות מהאקסטזה והטירוף שקרה לפני רגע...
מבט מתמסר שכשרואים וקולטים אותו, בו ברגע פשוט יודעים היא שם, בשבילך עמוק, לעד ולאין קץ, היא גמורה כי אצלה אין כלום רק אתה קיים בתוכה נוגע בכול מחשבה, קיים בכול רבדי התודעה, עוטף לה את המחשבות בשלשלאות ברזל כבדות... אין יציאה, לא אין לה ועם הזמן רק מחלחל יותר מהמודע לתת, מרבדים, לרבדים עמוקים יותר עד שלא נשאר לך כלום, כן את מכירה את זה ואת יודעת גם מתי הרגע שזה קרה.
מבט ריק שאת מבינה שהוא כבר לא שם איתך,פתח לך את הדלת ממנו שתצאי ותסגרי את הדלת אחריך, סיימת את שלך, נתרחק, החוטים שלו נפרדו ואת עדיין קשורה כמו פאנטום חלק מהלב שכבר לא שם אבל אוח כמה שעוד מרגישים אותו...חלק שהנשמה לא מוכנה להשתחרר אותו לא מסוגלת הרי זה חלק ממך...
מבט של חוזק, של עוצמה מבט שאני כבר מבינה שאין משהו מלפני הכול כמו ניצב בערמה מתחת לרגליי ומגביהה אותי, דורכת על גוויות הזיכרונות שמבינה שאני כבר אל על מעליהם וכבר לא יוכלו להכאיב... סוג של ניצחתי את זה, אז כבר לא מפחדת, הידיעה העמוקה שאם עמדתי והתגברתי בעבר על אלו אז יודעת ובאה בלי מורא לעתיד...
המבטים אומרים הרבה פעמים מילים שאנחנו לא מסוגלים לבטא בקול.
חלון הנשמה.
**ציורים שלי
