קיים דיסוננס פנימי כנשלטת בין ההיגיון הבריא ששומר את הכול אסוף ובשליטה מחושבת ושכלתנית, שאני המחליטה והריבונית והיודעת לבין הדחף לשחרר לגמרי כול גרם של שליטה, לשחרר את כול האמור ומה נכון, להשתיק את האגו שצועק, את הבושה והמבוכה שמכבות את הדחפים, הסטיות והרצונות, להתיר את הפחדים שעוצרים ומגבילים, עד שקיים רק הרצון הזה להיות הכול שלו והכול בשבילו, להתנמך ולתת לעצמי להיות רגע כלום ושום דבר, להיות סמרטוט וכמה שיותר מטונף, להגיע למצב של ריקה לחלוטין.
הדיסוננס והוויכוח עם עצמי תמיד קיים, בין זה מאית המחשבה מהאינסטינקט הראשוני שישר נעלם ומבצעת ובין אם זה ויכוח רציני האם לעשות/להגיד/לציית/זה מה שאני רוצה? מסוגלת? האם מעיזה?
ואז מחלחלת לתודעה ההבנה המוחלטת של אני יודעת שאעשה הכול בשבילו, יודעת שאתמסר בהכול ובטוטאליות, ליפול ולשחרר לחלוטין את ההגבלות והגבולות, להתנתק לגמריי ולהניח את האני מחוץ לסיטואציה ולהיות ריקה מעצמי ומלאה רק בו...
וכשההבנה הזאת שם, "התבוסה" הזאת כביכול, הוויתור הזה, ההבנה הפנימית התהומית שזה בדיוק המקום שצריכה ורוצה להיות מולו,
שם יש החלטה מודעת ללא להיות מודעת לכלום..
וזה הכי מגרה שיש.