כנראה בהקתי מידי, הרבה מידי ורוד ונצנצים ואהבה ולבבות וימים חזקים וימים שמחים...כנראה יותר מידי... יודעת כבר שאי אפשר הרבה שאסור עד הסוף.
כי כבר כמה ימים שמרגישה שהצבעים מתחילים לדהות שהשחור עורב לי מעבר לפינה בכול רגע שאני ממצמצת כשאני לא על המשמר...אני תופסת אותך על חם מנסה לבוא אליי ולשלוט מלמטה וכן את מתוחכמת, את חריפה, את רוע טהור, שחור וחשוך, חמקמקה, בלתי מרוסנת, ברוטלית, ניבזית, הורסת כול חלקה טובה, את מסוג הדברים שהעולם יגיד תודה אם תיעלמי כול הדברים ה"יפים" שאגיד עליך עדיין לא יתחילו לתאר אותך...
זה קרה בעבר כול כך הרבה וחשבתי כבר שלא יחזור ואני לא שם, זה כבר לא אני, אני רחוקה מזה אלף שנות אור מתכחשת לכול מה שהיה מוחקת ושוכחת בכוח, מדחיקה ומתרחקת מכול מה שאפילו רק מזכיר, לא מוכנה אפילו להיות אמפתית שלא אדבק כאילו מגפה, מחלה, שלא אזכר, וכן יש לי את כול הזכות להיות רעה וחסרת סובלנות לדברים האלו ולאנשים ולכול מי ששם ויודעת שזה רק ממניעי הגנה, שומרת על עצמי בקנאה ובחרדת קודש.
התחושה היא בנתיים מדגדגת בקצוות אני מנסה לפייס אותה ולהרגיעה אותה ולדבר איתה בגובה העיניים שזה לא מתאים כרגע ולא מתאים בכלל... אני שונאת אותה ומתכחשת אליה ולכול דבר מהסוג הזה, להתהגות הדוחה שלה, חוסר טאקט לחלוטין, חסרת התחשבות.. אני מדברת להיגיון שלה אולי היא תסכים בצורה רגועה בלי אגו ובלי רעש וצילצולים פשוט ללכת.
כן אני כועסת.
אני לא מרשה לך.
אני אכניע אותך ולא את אותי.
אני אלחם בך
אנשום עמוק אחכך בגרון וארק אותך החוצה מהמערכת.
אני אוריד אותך על הבירכיים עד שתכנעי ותברחי עם הזנב בין הרגליים.
היום אני כבר לא מפחדת ממך מכירה אותך מהשורש. מלחמה את תקבלי בטוח וכן אני גם אנצח בה ואני אומרת את זה בביטחון מלא כי אין בעיניי אופציה אחרת.
זה יהיה זמן וכוח אבל כמו תמיד גם אותך אעבור כמו כול הדברים האחרים.