אני בחורה שמשתדלת לחייך כמה שיותר וצוחקת עם כולם, מנסה שיהיה מצב רוח מעודד לכול מי שסביבי ושתהייה אוירה טובה כי איך אומרים עדיף לצחוק מאשר לבכות, האמת - שצודקים.
לא קל לי לבכות דמעות אבל קל לי להתבאס ולהתמרמר לכן מנסה לא להיכנס לזה מההתחלה.
לרוב לא נכנסת לריבים אני לא מוצאת פואנטה בזה, זה בסוף עושה לי רע יותר מהכול מעדיפה להבליג על דברים מסויימים או להתעלם אבל לפעמים גם יורה חזרה זה לא שחסר לי פה או משהו…
מפזרת אהבה לבבות וורוד איפה שיכולה.
לא נותנת לעבר שלי להשתלט בשחור שלו שמתי אותו במקום שמגיע לו, רחוק ומודחק… לא נותנת לו להשפיע לי על היום יום או נותנת לו לדכא או לעשות אותי ארסית ומורעלת...מתעלמת ממנו ואפילו אימצתי אנטי למקום הרע ולעבר החרא.
משתדלת לראות דברים בצורה חיובית.
נשמע נאיבי? תמים?פלצני?
אני חושבת שזאת גדולה לא לתת לעבר להרע לך את העתיד ולא, הרבה פעמים זה לא קל...וכול הצורת חיים הזאת למדתי אחרי הרבה דם וסבל ודמעות וכאב ושחור.
אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה בדברים נעימים יותר מאשר ברוע, שנאה, שליליות ושקרים זה פשוט אנרגייה, כוחות ומאמצים שמבוזבזים ולחינם… זה לוקח הרבה יותר אנרגייה וזמ וכוח מלהיות חיובי, אמיתי וכנה ואני חושבת פעמיים איפה להשקיע את הכוחות שלי.
למה לא לאהוב? ולמה לא לפרגן? למה לא להיות נחמדה? זה לא כואב ובטח לא פוגע ובטח לא מוריד ממני...
אני שמחה שאני במקום כזה עם עצמי… הלוואי לאנשים אחרים היה גם ככה נעים עם עצמם ואחרים זאת בחירה קטנה שעושה הבדל גדול לא תמיד הייתי ככה זה שינוי בשנים האחרונות פשוט הבנה אמיתית ולא לא קראתי איזה ספר בולשיט או סרט ש"פתח" לי את העיניים או גיליתי את האור או חזרתי בתשובה...רק תכלס מנסה לחשוב איפה להשקיע מינימום אנרגייה במקסימום תוצאה שטובה לי.
יש לי תקופות כמו כול אחד אל תחשבו לרגע שלא…
ובתקופה האחרונה לאחר מיליון שינויים שעשיתי ודברים שקרו לא מצליחה לקבל החלטות או לאמץ דעות על דברים, הכול קפוא וזה קפא מאוד מהר כמו קרח יבש שממית ללא רחמים, נותנת קצת לחיים לעבור ליידי,לא להחליט כלום, התחילה גם קצת אדישות לאנשים, ימים של מחשבות, ירד לי מכול דבר סביבי קצת מתכנסת בעצמי, לא מדוכאת אבל בצד.
הרגשתי את המוות בצורה קרובה מידי לפני שבוע וחצי זה חילחל והפחיד אז התרחקתי מהחיים קצת, זה דיי שיתק אותי, אם הייתי גם ככה בתקופה של ציפה על זרם המים אז עכשיו זה הפך כבר להצפה… אם לפני שבועיים החלטתי לעצור בצד אז עכשיו זה כבר לבלום לפני התנגשות…
זה יעבור כמו כול דבר בחיים האלו הזמן עובר והפרספקטיבה על הבעיות והכאבים משתנה כול יום שעובר וזה דועך ונהייה נסבל עד שקל לקום ואז גם ללכת רגיל.
אני יודעת שזה זמן ואני למדתי עם השנים שהמקום הזה בסדר לא צריכה להילחץ ממנו אלא להבין אותו זה מנגנון הגנה עצמי הכיבוי אורות הזה…
הראש שלנו מכונה משומנת שיודעת מתי לכבות כדי להגן על השפיות….להגן שלא נתרסק מעומס.
צריך רק לתת לו לעשות את העבודה לא לפחד שישתלט…
זה רק זמני ועובר אז אומרת לעצמי קצת סבלנות….
אז אני נחה.
💞💞💞