Yours

הבטחתי בפוסט של אתמול לכתוב על הצד השני אז אשתף 😈

בסשן פומבי מעורבים כמה חושים וזה מורכב ומעורבב בו זמנית מהאול אין בסשן ובו זמנית הבזקים קטנים של יש גם מסביב, זה חצי מבט, חצי מודעות, זה הרגע הקטן של בין ובין, והמצבים האלו של הכול ביחד, של גם וגם וגם, של עומס גירויים, זה רק מטריף אותי יותר ומעיף ברמות אחרות... 

פומבי אולי אמור להשפיל או להביך אבל קורה לי הכי ההפך שם ומשהו בזה מפעיל בי את הדחף דווקא להראות את הכביכול אסור, האסור שיראו אותי למטה, אסור שיראו עד כמה אני שם מוקטנת, מושפלת ומביכה ואפס וכלום, האסור שיראו אותי זנותית, אסור שיראו אותי חרמנית ומינית וקינקית, אסור שיראו לי את הכוס הציצי התחת, כול המצבים האלו של האסור ביום יום בעולם הונילי, כול הגינונים והנימוסים של ציבור עבודה משפחה וסתם ברחוב, כשאני שם אין מוסר, הגינות, ערכים, צניעות, להסתיר, להחביא, כול האמור להיות פשוט נעלמים ברגעים האלו ושום דבר כבר לא משנה שם, שם אני בלי המסכה הזאת שמסתירה את הסוטה שלי והמטונף הזה מהעולם רק לגמרי חשופה כנה ואיך שאני הכי רוצה להיות.. 

כשהיינו במועדון מעבר לאנשים שעברו והסתובבו, שנינו שמנו לב לבחור שלאורך כול הסשן פשוט עמד שם מולנו, ממש הסתכל עלינו והיה יחסית קרוב, ממש בחן וזז כול פעם כדי שיוכל לראות יותר טוב ולעומק, אחרי הסשן כול כך גירתה אותי המחשבה שראה אותי מוטרפת לחלוטין וכול כך עפה, שראה אותי על הריצפה מזיינת את עצמי על הרגל כשהציצי בחוץ וגונחת, שראה אותי עם התחת בחוץ תחתונים מופשלים בברכיים וחוטפת הצלפות מרעידות, אותי שם חצי שוכבת על הגב עם רגליים מפושקות חוטפת הצלפות בכוס ועד כמה נהנת ומגורה אני מההתעללות שלו בי ומהכאב שהוא מעניק לי ואז גם על הברכיים מולו עם היד בכוס מאוננת את עצמי ורטובה, שראה לי את הכול, כמה כלי, כמה אפס וכלום, שראה את הרעב הזה, את האמת בזה שכול מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה זה חרמנות גולמית גסה וסוטה, שראה עד כמה להיות הכול בשבילו וממנו, כמה ברגעים האלו זה הכי חשוף, התערטלות פיזית ומנטלית, הכי פנימי, פרטי, אינטימי ובאישי, הכי זונתי, חסרת כול בושה ומבוכה, הכי פתוח, הכי ערומה והכי עד הסוף… 

הדיסוננס הזה בין הרגעים של המוצנע והאסוף והאמור להיות המהוגן הזה לבין ההכי מוחצן וסוטה ערום ומופשט וחשוף פשוט כול כך מחרמנים ומגרים אותי... 

יש אקטים שאמורים להרגיש משפילים אבל מעוררים בי בדיוק ההפך, מגרים אותי ברמות אחרות, מפעילים לי את הלמטה המגרה הזה, מרטיבים לי את הכוס, מאתגרים ומפעילים לי את המוח עד שמתמוסס, אלו רגעים שבהם החרמנות כבר שולטת, הכוס הוא בפיקוד, הרעב מעוור כול היגיון, ברגעים האלו אין כלום מעבר לרצון במגע ורגיעה בגירוי החזק הזה, רעב של מה שתרצה ואיך וכמה ולמה רק בבקשה כן ועוד ויותר והכי והכול.

כמו במועדון, כשאני שם למטה לרגליו, ועם הרעב המתוסכל והדורש הזה, ומושיט לי את הרגל ומסתכל עליי עם חיוך זומם, ואני כבר יודעת ומבינה, והסיטואציה רק מעלה לי את רמת הבוער לטירוף, ואני חייבת, כול כך צריכה עד לרמת חייבת, אני אקרב את הכוס לנעל, והלמטה הזה, הסמרטוט לרעב הזה, שאעשה הכול, שמגרה אותי כול כך ומתגרה עוד יותר מזה שרואים אותי בכלום שלי, העד כמה מוכנה רק בשביל החרמנות שהוא יוצר בי, עד כמה היצר והצורך אליו וממנו חזק כול כך ומעוור, עד כמה זה מפעיל אותי עד לרמה של אעשה הכול,עד שכבר אין טיפת היגיון רק הגירוי הזה אליו וממנו מדברים בניהם, ביטול של כול אני בשביל הכול ממנו... 

ואז אני אתקרב ואשים את הכוס שלי על הנעל, אתחיל לנוע עליה, להזדיין איתה, להרטיב ממנה ועליה, ויותר זזה ויותר דופקת את עצמי עליה, ואסתכל עליו ואראה את הגיחוך שלו בעיניים כי הוא יידע כמה אעשה בשביל משהו כלשהו ממנו ועד כמה אני עד הסוף אהייה שם איתו ברגע הזה, העד כמה מוכנה להיות כלום ושום דבר רק בשביל שירגיע אותי, שיגע, שיפעיל ויתן לי אפילו רק קצת ממנו, גם אם זה רק הנעל, גם אם זה כזאת מטומטמת, גם אם זה מסתכלים עליי, גם אם זה עוד למטה, עוד כלום, עוד סמרטוט לבבקשה תתן לי ממך גם אם זה רק על הנעל.

הרגעים האלו של הכי למטה, שאהייה מוכנה לעשות הכול בשבילו,כי יודעת שרק הוא יוכל, שרק הוא יצליח ככה להפעיל ולגרות ולאתגר, יודעת שהכוח שלו עליי  כול כך חזק, הצורך לאפילו רק קצת ממנו, להתחנן לקצת מגע בגירוי שהוא יוצר בי…אלו המצבים הכי מרטיבים שיש.