שקופה

כבר כמה ימים לא כתבתי פה. כי מה הטעם לכתוב אם אתה לא קורא? וגם אם היית קורא הרי לא היה לך מושג שאתה זה אתה ואני זו אני...

ואולי טוב שכך. כי אחרת כנראה הייתי מאבדת אותך לחלוטין. ואת זה אני הרי לא רוצה.

אז שישאר ככה.. אני אמשיך לכתוב (ולפעמים לא), אתה תמשיך לא להעלות על דעתך, והחיים ימשיכו כסידרם.

בקיצור... אין מסקנות אופרטיביות.

בא לי שבפעם הבאה שניפגש,

ככה... רגע לפני שכל אחד יפנה לדרכו... תפתיע אותי!

תמשוך אותי אליך ותנשק אותי בפתאומיות. נשיקה כזאת... נחרצת! עמוקה!

אני לא אבין איך פתאום זה נפל עליי, ואמעד קלות מההפתעה ומההתרגשות, ואתה תדביק אותי לקיר הסמוך ותנשק שוב.

תמלמל משהו על כמה אתה אדיוט שלא הבנת שאני בעצם הדבר הנכון בשבילך. ולמה אתה מתעסק בשטויות במקום בדבר האמיתי..

ואיך לא הבחנת בזה כל השנים...

ואז תחבק אותי חזק

ונעשה אהבה.

אבל אני לא מאמינה בנסים.

כל שיחה שלי איתך מביאה אותי יותר ויותר להכרה שאתה לא רואה בשיט את תחושות שלי.

לא שלא ידעתי את זה כבר מזמן, אבל תמיד צובט עוד קצת.

אתה לא רואה אותי.

כבר כמה ימים לא כתבתי פה.

אלי נמאס לי להתבכיין?

אולי נמאס לי להתפלש בזה?

אולי אני מתחילה לשחרר?

אולי אני מתחילה לוותר?

או אולי יזיז המחמד עושה עבודה ממש טובה. ;-)

ואתה... אתה תמשיך לחכות לנס!

אתה. כן, כן, אתה.

אתה שלא מעלה על דעתך שאני פונה אליך. שאין לך מושג קלוש שיש לי בכלל רגשות כלפיך. 

שגם אם אתה קורא את זה עכשיו (בינינו, כנראה שלא... מקווה שלא!) לא עובר לך בראש בכלל שזו אני, ולך אני כותבת.

אתה שלא שם לב אליי בכלל כי אתה מרוכז בזאת שלא שמה לב אליך..

אתה...

אתה בכלל לא פה ואני סתם פורקת.

מעצבן אחד!

בין החדרים,

בכל פינה אצלי בלב,

אני שוכחת.

שוכחת אותך היטב.

בכרית ההפוכה,

בכל קפל בשמיכה,

אני שוכחת.

שוכחת אותך.

(קרן פלס)

אני אוהבת את הערבים האלה כשאני איתו. מוחמאת, מלוטפת, מחובקת, מחוזקת, מחוזרת, מרוגשת, מעונגת, נחשקת, חושקת, גונחת, גומרת...

ואתה...אתה מחכה לנס.

גאון מי שהביא לי אותך,

ואיך בלעדיך הייתי בוכה?..

הודעה סקסית בצרוף תמונה מיזיז המחמד באמצע יום עבודה:

ליטוף לאגו, נעים בבטן, ושמחה קטנה לאידך.

בכל פעם זה יותר ויותר ברור לי:

א. אין מצב שאזכה בך

ב. אין לך מושג קלוש שאני רוצה בזה.

ג. שאני חייבת להרפות מזה.

ד. שאני לא מצליחה.