שישי בערב ארוחה שקטה ורגועה שנינו ביחד משוחחים על השבוע שהיה
ולפני ששמתי לב שסיימנו המכנסים הופשלו ועברו למצב של חצי התורן שיער נמשך לאחור ואמירה פשוטה על ארבע כלבה, וככה עושה לי סיבוב בבית עולה במדרגות לחדר השמנה כשהוא לידי ספנקים עם כל צעד שחולף עד שמגיעה לשם.
עונד לי את הקולר שלי ידיים נקשרות מאחורי הגב בצורה מקופלת לא ברורה שכזו והוא יושב לו בקצה המיטה לבוש כולו ודורש להפשיטו
כך איך שאני כשהשוט אצלו ביד מתחילה נעל בתוך הפה מתמקמת למשיכה וההצלפה הראשונה מגיעה מאבדת ריכוז והוא ממשיך מנסה שוב ושוב תוץ כדי וכל מה שרץ לי בראש איך אני אמורה להצליח? איך אפשר להתרכז הכאב שלא פוסק? מתעוותת מעקמת יד רגל מנסה לא לשבת על הרצפה הקפואה ועדיין להוריד לבסוף הצלחתי אבל באיזה מחיר?
הרגיש לי שלמנטלי אין גבול אין ערך, את תעשי זאת ויהיה מה, חשבתי לי הגבול הפיזי לא נשבר כאן אבל מה על המנטלי? האם הוא קיים בכלל? האם החוסר אונים שלי ורק שלי או שראית אותו ונבחינתך לא חצית את הגבול שלא קיים?