קשה לי בעולם הזה, אני כל כך מבולבלת יותר מאי פעם,
מסוייטת מהכאב שעוברת, רק חושבת על העונש שצפוייה לקבל צורחת בתוכי, וכשהשוט או החגורה מתקרבים לעברי צורחת בקול בוכה מייללת מתחננת שדי שלא עוד, שאשתפר שאני אהיה אחרת בסדר שונה צייתנית ממושמעת.
מצד שני כשהוא עדין אני מתחננת שיכאיב לי שינקה אותי, רואה את הסימנים שהותיר עלי וכל כך גאה בהם בכל אחד מהם שחרט על גופי.
אני כבר משגעת אותו עם כל זה, הוא כבר לא יודע מה לעשות, רואה את זה בעיניים שלו, יודעת שמסתכל בי באהבה עצומה אך הוא צריך את הכאב הזה, הוא צריך זאת בשביל עצמו זה חלק ממנו, ואני מאכזבת אותו מותירה אינספור סימני שאלה שכבר הוא לא יודע מה קורה איתי והוא כל כך אוהב אותי, אני לא יכולה לספוג את הכאב הזה, אני לא יכולה להכיל אותו יותר, זה כאב ששובר אותי לרסיסים כזה שמרגישה על מעט הבשר שיש לי, כל כך קטנה אולי זה בגלל זה כואב יותר מידי, אולי כל הצלפה פוגעת אצלי ישירות בעצמות
ואולי אני כבר לא מה שהייתי אולי זה כבר לא העולם שלי יותר אני כבר לא יודעת.
הדבר היחיד שיודעת זה שכואב לי בגללו ואני כל כך אוהבת אותו.
אוף מה דפוק אצלי?
