שונאת את התחושה הזו, שהכל בפנים נשרף, מבולבל, עמוס , לא אוהבת את הכניסה למיטה לבד לחבק את הכרית להתכרבל עם הפוך להסניף קצת מהריח שלך שמפו בודם כל מה שנמצא שם בהשיג יד.
כל זה רק מגביר את הכאב שרוצה להפיג ממני שיבוא לקחת אותו ככה איך שהוא להעלים אותו לגמרי, אבל הוא לא כאן כדי להעלים אז אין ברירה מתאפקת בוכה עם עצמי מזילה דמעה או שתיים למרות שבעצם זה מבול של דמעות מרחוג הוא מרגיש שואל מה קורה איתי מספרת משתפת מצליח קצת להבין, מאשר לי להכאיב לעצמי, מאפשר לי להשתמש בחגורה במקל ולפרוק על עצמי את הכל להבריח את הכאב באמצעות כאב אחר והדמעות אוטומטית מפסיקות להן אין לי צורך בהן כרגע.
מסיימת נושמת מרגישה איך הגוף נרגע והכאב מטושטש לו, מרגישה את הירכיים קצת שורפות להן, מתענגות להן לבד
והדמעות לא זולגות כרגע הן יצוצו שוב אני יודעת מחכה להן שירצו לפרוץ החוצה אך הפעם אהיה מוכנה להן, אבקש לקחת את המקל שלי ולפרוק את הכאב על עצמי בכוחות עצמי.